"מוזר. חשבתי שאצלכן זה אחרת. חשבתי שאצלכן אין גירושין". זוהי אחת התגובות המשעשעות שאני שומעת סביבי כאשר אני מספרת שאני "גרושה" מאישה. אז מתברר שיש אצלנו גירושין וגם אצלנו הם יכולים להיות "מכוערים", כי זוגיות זו זוגיות ולא באמת חשוב מהו המגדר של בני הזוג. אותם קשיים שכל זוג חווה, אותם קשיים בלידת הילד הראשון, איבוד האינדיווידואל, איבוד הזמן הזוגי, האינטימיות. רק שאצלנו זה אף יותר מסובך, כי לנו אין איזו תבנית מוכרת של 'משפחה עם שתי אמהות' עליה אנחנו נשענות. אנחנו ממציאות את הגלגל תוך כדי תנועה.

 

צורך לתת תוקף להורות שלי

"אני אמא, אני אמא" כך רציתי לצעוק ביום שנולדת, שכל העולם ישמע. "יש לי ילדה". בתי שלי, אהובתי היקרה, את גדלה ואני גדלה אתך, כאמא, כבן אדם, כאישה. להיות הורה זה לא מובן מאליו ולא, זה לא משחק ילדים. זה לא דומה לשום תפקיד אחר בעולם הזה ושום עבודה לא יכולה להכין אותנו לקראתו.

לא אני ילדתי אותך. האמא השניה שלך ילדה ובמעין טון "מתנצל" שכזה, אני תמיד מקפידה להסביר לכל מי שאומר שאת בכלל לא דומה לי (כי אנחנו שונות בצבעים ובמראה) ש"לא אני ילדתי אותך, אבל אימצתי אותך חוקית". לא יודעת למה אני חייבת לציין זאת, אולי כדי לתת תוקף להורות שלי? ומתברר שיש צורך בתוקף החוקי הזה, למרות שהתוקף הרגשי חזק יותר מכל.

ילדתי שלי, אין הורה שלא אוהב את ילדיו (כל אחד בדרכו ויכולותיו). יש כאלה שאולי לוקח להם קצת יותר זמן להיקשר, אבל אצלנו זה היה מיידי. כעובר קטן כבר הייתי מאוהבת בך. כשיצאת אל אוויר העולם ואח"כ, בזמן שאמך אשר ילדה אותך עוד התאוששה מהלידה, אני זו שליוותה אותך, הייתי שם איתך ועבורך. כששרתי לך, הרגשתי שאת מזהה את הקול שלי, אהבת להירגע בזרועותיי כשהאוזן שלך מופנית להקשיב לפעימות לבי.

זו לא קלישאה. להיות אמא שלך זו זכות ענקית ובוודאי גם חובתי. אז למה, אני שואלת ותוהה, למה כל זה מוטל עכשיו בספק? למה אני זו שצריכה להוכיח את הורותי לך, מהיום בו אני ואמך נפרדנו?

 

עסוקים בנישואין. לגירושין עוד לא הגענו בקהילה

אני רואה לצערי, יותר ויותר נשים בזוגיות, עם ילדים משותפים, נפרדות. כשהייתי בתחילתו של תהליך הפרידה, חיפשתי בקהילה הגאה מענה למיליון שאלות שעלו, חיפשתי גב או משענת, אך לצערי לא מצאתי בשום מקום, לא באגודה ולא בפורומים, מישהו שמדבר על זה. כששאלתי וציינתי שזה נושא בוער שצריך להציף אותו, קיבלתי תשובה שהקהילה עדיין עסוקה בהפיכת נישואים חד מיניים ללגיטימיים ועוד לא הגענו לשלב הגירושין.

ואחרי שהבנו שגם אצלנו יש פרידות וגירושין, מתברר שגם אצלנו הם יכולים להיות "מכוערים", מלאי מאבקי כוח ושליטה. האם שילדה מרגישה שהכוח בידיה, חושבת שהילדה היא מעין חפץ עליו יש לה בעלות: נו, בכל זאת היא גדלה בבטנה 9 חודשים... ואני על זה אומרת, אז מה? אז מה אם היא גדלה ברחמך? זה לא אומר כלום, מלבד זה שהיא גדלה ברחמך. זה לא אומר שלך יש זכות גדולה יותר מאשר לי להיות הורה עבורה, זה לא אומר שמעצם עובדה זו הקשר ביניכן חזק יותר, משמעותי יותר, חשוב יותר. זה פשוט לא נכון! הילדה הזו נולדה לשני הורים - אמא ואמא. ההחלטה להביא ילד לעולם היתה משותפת, בחירת התורם מבנק הזרע היתה משותפת, את ההריון עברנו יחד, מתרגשות יחד מכל בדיקה, חרדות יחד לקראת כל סקירה, מתכוננות יחד להגעת הילדה לחיינו. טיפלנו בה יחד אחרי שהיא נולדה, מלוות כל צעד קטן כגדול בחייה, השקענו בה את כל כולנו.

 

אל תקחי ממני את בתי

נפרדנו כשבתנו היתה בת שלוש, אבל זה לא משנה אם נפרדים כשילד בן חצי שנה, שלוש או חמש. ילדה שאותה הבאנו יחד היא ילדה של שתינו והילדה הרי רק תרוויח משני הורים נוכחים ופעילים בחייה, אז אל תיקחי ממני את בתי שלי.

לאחרונה עברה בי מחשבה שלוּ הייתי יודעת שאחרי שנביא יחד ילדה לעולם אני אהיה אמא לתקופה מסוימת ואז, בגלל הפרידה שלנו, האימהוּת שלי תוטל בספק או תהפוך להיות מצומצמת ומוגבלת, ככל הנראה הייתי בוחרת אחרת. אך הבחירה נעשתה זה כבר והמציאות כואבת.

ולא, שלא יהיה כל ספק, לא הייתי מוותרת ואני לא מוותרת על ילדתי אפילו לא לשנייה אחת.

את, האמא הביולוגית, הטוענת שאת רואה לנגד עינייך את הילדה ורק אותה, אנא, עשי הפרדה בינך ובינה, כי אולי טובתך היא אכן לא להיות בזוגיות איתי, אך טובתה של בתנו היא להישאר גם הילדה שלי. את הרי יודעת זאת.

את, האמא הביולוגית, לא צריכה להשתמש בכוח שיש לך ולצמצם את זמן הילדה איתי, כי בה את בעיקר פוגעת ולא רק בי. את האמא הביולוגית שלה. זה נכון ואף אחד לא יקח את זה ממך, אבל אני האמא של הילדה שלנו וככל שתתאמצי, לא תוכלי לקחת את זה ממני.

אמא ביולוגית אחת אמרה לי, בלי לראות את האבסורד שבדבריה: "ראיתי מול עיניי רק את טובת הילד והייתי מוכנה ללכת עם זה עד הסוף. איימתי על האמא השנייה (שלא הספיקה לעבור תהליך אימוץ ולכן לאמא שלא ילדה אין תוקף חוקי לאימהות שלה. כתוצאה, היא נתונה לחסדיה של האם הביולוגית), שאם היא לא תלך לפי הדרך שלי, אני אמנע ממנה לגמרי לראות את הילד. אין לי בעיה להזמין משטרה, להתלונן על פגיעה ולהכפיש את שמה".

"וזו טובת הילד?" שאלתי אותה. "לא", היא ענתה. "אבל ידעתי שרק האיום הזה ירחיק אותה".

אמא ביולוגית אחרת, שם הפרידה היתה כאשר הילד היה בן 8 חודשים (גם כאן לא הספיקו לעבור תהליך אימוץ), לא הייתה מוכנה שהילד בכלל ידע שהאמא השנייה היא אמא שלו. "אין לי בעיה שהיא תהיה נוכחת בחיי הילד", אמרה. "כדודה נחמדה, כחברה טובה, אבל לא אמא!" הי, רגע, חשבתי לי, אבל זה שעד עכשיו היא תפקדה כאמא, זה לא נחשב?

 

אי אפשר לנתק הורה מילדו

בקשה אחת לי אליכם. בחרתם להביא ילד לעולם יחד, שתי אימהות / שני אבות / אמא ואבא - זה לא משנה... אתם יחד כל עולמו, אתם הקרקע היציבה עליה הילד שלכם עומד. אל תעלימו לו מחצית ממנה בעת פרידתכם. אחריות הורית לא מסתיימת עם פרידת ההורים. הורות פעילה של שני ההורים, גם אחרי שנפרדים, היא טובת הילדים. זו חובתכם וזכותם של הילדים.

אי אפשר לנתק כך הורה מילדו. זה לא הגיוני, זה מזעזע, זה נוראי, אבל הנה, עובדה, זה קיים והכל תוצר של מאבקי כוח, שליטה ואגו ואיכשהו זה מתאפשר. כמה חבל, כמה עצוב, כמה כואב.

הילדה שלי יכולה ליהנות משתי אימהות שמחות החולקות את האחריות ההורית במשותף, להרוויח מכל אחת מאיתנו את מה שיש לנו להציע, להרוויח קשר עמוק עם כל אחת מאיתנו. במקום זאת היא רואה את שתי האמהות שלה מאוימות אחת מהשנייה, מתוחות, לחוצות, חסרות שקט אחת בנוכחות השנייה. ההפסד כאן גדול והמחיר כבד וכל זה למה?

ילדה שלי, חשוב לי שתדעי שלא וויתרתי עליך ולעולם לא אוותר!

 

  • הפרטים המלאים של הכותבת שמורים במערכת. הכותבת פעילה בעמותת הורות משותפת = טובת הילד , המקדמת את נושא האחריות ההורית המשותפת בכל סוגי המשפחות.