הדפסה
לכתבה באתר
מדי פעם שואלים אותי אם יש בשכונה הרבה הומואים. ואני עונה: איך אפשר לדעת? כשמחפשים סימנים, נתקעים בסטריוטיפים.
או במסיבות.
על פני השטח ובימי חול הרחובות שלנו הם יותר "סרוגים"
מאשר "הסיפור של יוסי".
אבל אין כמוהם בסובלנות.
בימי החג, צצים פה ושם הסימנים המקובלים (לרוב, למטרות מסחריות).
ערב המצעד, ניכרים גם סימני המאבק המתמשך והמוצדק של הקהילה לשיוויון זכויות:
אבל בשגרה, נדרש מבט קצת יותר חודרני, כדי לזהות סימני העדפה מינית. יש מכל מיני סוגים.
יש סימנים להתלבטות:
ויש סימנים לקבלה עצמית:
יש הומור:
אבל יש גם גסות רוח:
וולגריות:
וסתם שטויות איומות:
בצד כל אלה, ישנה מודעות משמחת ופתיחות מפתיעה לט' שבלהט"ב.
על הקירות אפשר למצוא את האמנותי:
מכמיר הלב:
- והצבעוני, המוכן לכל מצעד:
פעם היה אפילו קווירי אחד:
אבל כשמגיעים לסקס נעלמים הניואנסים. הרחובות שלנו חמים ונחרצים:
רחוב פיג'וטו- הרחוב לא מתבייש להגיד מה בא לו:
לחשוף אברים ולדבר על נוזלי גוף:
הומואים או סטרייטים, למי אכפת? בני אדם הם בני אדם. יש פתוחים:
ויש סגורים:
יש ישירים:
ויש שובבים:
יש זורמות:
ויש מופנמות:
ללב אין מין, כמו ששרים.
זוגיות היא זוגיות. מושלמת רק כשהיא טרייה.
וכשהעסק מתפרק הוא מתפרק. יש אמנם כאלה שאוהבים להסביר:
אבל כשהלב נשבר הוא נשבר.
כך או כך, כולם מן הסתם טוחנים:
אבל מה שטוב אצלנו, זה ש:
