הדפסה
לכתבה באתר
האדריכלים נחום זולוטוב
(86) ודוד בסט
(84) הם זוכי אות יקיר עמותת האדריכלים לשנת 2012. השניים, שתרמו רבות לפיתוח ולקידום התכנון וטכנולוגית הבנייה המקומית במשך יותר מ-40 שנות עשייה, מייצגים דור של מתכננים שביקשו להמציא את הגלגל מחדש, ואף הצליחו במידה מסוימת.
עם כל ההערכה הרבה לאדריכלים המעולים, ההחלטה שלא להעניק השנה אף אות לאדריכל פעיל מעוררת השתאות. ל"אות יקיר העמותה" אין תקנון מוגדר וקריטריונים ברורים. השנה, למשל, הוחלט שלא להעניק את האות לאף אדריכל צעיר. בעצם יש צעיר אחד שכן זכה השנה באות, אך אין מדובר באדריכל - לא נמצא אף אחד שראוי לכך - אלא בעורך דין המתנדב בעמותה.
גם המינוי של האדריכלית רננה ירדני לראש הוועדה לאות היקיר מעוררת תמיהה: לבד מהעובדה כי העתיקה את קורות החיים של הזוכים מוויקיפדיה ופירסמה אותם באתר העמותה כטקסט פרי-עטה, שמה של ירדני שורבב בעשור האחרון גם בהקשרים לא חיוביים. בין היתר היא כיהנה כמתכננת מחוז המרכז במינהל התכנון. בתחקיר של מוסף "7 ימים" ב"ידיעות אחרונות" פורסם ב-2001, כי פרקליטות המדינה בודקת ניגוד עניינים לכאורה בין טיפולה של ירדני בתוכניות בנייה גדולות, לבין היזם שהיה שותפו של בעלה, יואב גולן.
יו"ר העמותה, האדריכל ברוך ברוך, טוען ש"קול קורא" להצעת מועמדויות לאות יקיר העמותה לא הביא אף פנייה, ולכן הועלו שמות של אדריכלים שמהם בחר הוועד הארצי של העמותה את מקבלי האות. ומה לגבי העובדה שלא התקיים איזון בהענקת האות בין ותיקים לפעילים? "אני רואה בזה עיוות", מסכים ברוך. "התהליך היה תקין, אני לא זה שהצעתי את השמות אלא חברים אחרים".
רננה ירדני מסרה בתגובה לעניין ההעתקה מוויקיפדיה: "אני מתנצלת מאוד, כוונתי הייתה לטובה". תגובת ברוך למינוי ירדני: "אני לא ער לכל הדברים האלה, וזה שווה בדיקה".
הדולפינריום, קוקה קולה ומרפסות קופצות
נחום זולוטוב נחשב לאחד האדריכלים והממציאים הייחודיים בנוף המקומי. מאז שסיים את לימודיו בטכניון ב-1950, הוא הספיק לתכנן עד לפרישתו ב-1991 עשרות פרויקטים שחלקם הגדול זכה למוניטין (גם עולמי) ונלמדים עד היום במחלקות לאדריכלות. הפרויקט הראשון שפירסם את זולוטוב היה מגדל המגורים הראשון ברחוב בן יהודה, שנחנך ב-1958. מגדל זה ברחוב בן יהודה, שזיכה את האדריכל בפרס רוקח, כלל מלבד תשע קומות מגורים (עד אז נהוג היה לבנות עד ארבע קומות מגורים) גם מרפסת משותפת רחבת ידיים, כשבמפלס הרחוב נפתח סניף השופר-סל הראשון בישראל. כך הביא זולוטוב לא רק לשינוי תרבות המגורים במדינה הצעירה, אלא גם לשינוי תרבות הצריכה. הפרויקט החדשני לזמנו דרש מזולוטוב להמציא טכנולוגיות בנייה: הבניין הוקם ללא פיגומים והקירות נוצקו במקום.
שנתיים לאחר מכן הוא תיכנן את "פונדק עבדת", בכניסה לאתר הארכיאולוגי ברמת הנגב, פרויקט שזיכה אותו בפרס רכטר. עשור לאחר מכן, ב-1973, הוא זכה שנית בפרס רוקח, הפעם על תכנון מבנה מנהלה ומבני עזר למערכת הביטחון בצפון תל אביב.
שניים מפרויקטי המגורים החשובים ביותר של זולוטוב הם "שיכון השטיח" בשכונה ה' בבאר שבע (1958) ו"המבצר" במושב נאות הכיכר (1964). שניהם תוכננו לא רק כדי לתת פתרון מגורים לתושבים, אלא גם כדי להעניק פרשנות חדשה לחיי הקהילה, הגדרה חדשנית למשמעותו של הרחוב ומענה חדשני לתנאי האקלים המדברי הקשה, פתרון שאותו שאב זולוטוב מהאדריכלות הערבית.
זולוטוב תיכנן ברחבי הארץ שלל פרויקטים איכותיים, וחלקם נשמרו היטב למרות השנים הרבות וההזנחה – עדות לטיב תכנונם. כמה מהם גם קרויים על שמו, כגון "שיכוני זולוטוב" באשקלון ובבית שמש (שם גם הוקמה ספרייה עירונית לצד המבנה). ב-2011 פירסמה האדריכלית טולה עמיר את הספר "נחום זולוטוב – אדריכל ומתכנן ערים" המסכם את פועלו ומתבסס על ראיונות עימו ותצלומים היסטוריים.
- הנה עוד פרויקטים בולטים שלו:
בניין "המרפסות הקופצות" הראשון בישראל, אשקלון, 1957. בית הכנסת המרכזי בנצרת עילית, 1963. בית ספר שדה עין גדי, 1964. בניין דה-בוטון (היום בית הספר לאדריכלות) באוניברסיטת תל אביב, 1964. בית הנצחה ותרבות, קיבוץ ניצנים, 1966. מלון "יערות הכרמל", 1967. מפעל "קוקה קולה", בני ברק, 1968. שכונת מגורים באופירה (כיום מתגוררים בה בדואים), 1968. בית כנסת לעדה הבבלית, באר שבע, 1980. הדולפינריום, תל אביב, 1982.
השכן של הביטלס
בסט נולד בליברפול וגדל באחת הסמטאות המפורסמות בתבל: Penny Lane,
שהונצחה בשיר שכתבו השכנים שלו, ג'ון לנון ופול מקרטני. לאחר שסיים את לימודי האדריכלות באוניברסיטת מנצ'סטר הוא עלה ארצה ב-1952, והצטרף למשרדו של האדריכל ריכרד קאופמן ולאחר מכן למשרדו של זאב רכטר.
בתקופה שבה קלטה ישראל את גלי העלייה הגדולים, בחר בסט להתגייס למאמץ הלאומי. הוא התמנה לתפקיד סגן האדריכל הראשי של אגף השיכון, הגוף המרכזי שתיכנן את מרחבי המגורים, ותחת ידיו תוכננו עשרות יישובים עירוניים וטיפוסי בתי המגורים ששימשו כדיור ציבורי – צורת הדיור הנפוצה באותן שנות צנע ומחסור.
בין השאר היה אחראי על פיתוח ותכנון שכונות "בתי הפטיו", שהורכבו מבתים צמודי- קרקע בצפיפות גבוהה, המאפשרים לכל יחידת מגורים צמיחה עתידית מבלי לפגוע במראה הכללי של השכונה. לשם כך לא נבנתה כל היחידה על המגרש, אלא נותרה חצר פנימית גדולה שממנה יכלו הדיירים "לנגוס" ולהקים בה על חשבונם חדרים נוספים - מה שאכן התממש תוך זמן קצר.
באמצע שנות ה-60 פרש בסט מהשירות הציבורי ופתח משרד פרטי, בשיתוף האדריכל אדם איל. שכונת יעלים בערד הייתה אחת העבודות המרכזיות שלהם. ערד, שנחשבת עד היום לעיר פורצת דרך (ונטולת המשך) בתכנון העירוני, כללה שכונות מגורים עם הפרדה מוחלטת בין הולכי הרגל למכוניות, והתחשבות בחום הכבד ובשמש הקופחת. על תכנון המרחב הציבורי בשכונה זכה אדריכל הנוף צבי דקל, ששיתף פעולה עם בסט ואיל, בפרס קרוון לאדריכלות נוף.
הגם שהשכונה מוזנחת ומתקני המשחק נעלמו מכאן, גם היום אפשר להתרשם מהעוצמה, מהיכולת ומהתעוזה של המתכננים ביצירת סביבת מגורים איכותית ושלמה.
"בסט תרם רבות לפיתוח ומימוש השיכון הציבורי, שבאמצעותו נקלטו כל אותם עולים חדשים", מזכיר בשיחה טלפונית האדריכל יהונתן גולני, מי שעמד בראש מינהל התכנון במשרד הפנים וכיהן כאדריכל ראשי במשרד השיכון, והמליץ להעניק לבסט את אות יקיר העמותה. "יכול להיות שהיום שונאים את כל אותם שיכונים", אומר גולני, "אך בתקופה שבה הם הוקמו המקורות הכספיים היו מאוד מצומצמים, ובסט וצוותו הצליחו לתכנן דירות שאין מה להתבייש בהן, בהשוואה לשיכון ציבורי מקביל במקומות אחרים בעולם".
לבד מתכנון מגורים כמו שכונת תלפיות מזרח בירושלים, קיבוץ גונן בעמק החולה (שבו תיכנן גם את חדר האוכל) ומתחם ברובע היהודי בירושלים, תיכנן בסט ב-1965 בקיסריה את אחד מבתי המלון המפוארים בישראל, במימון הברון רוטשילד (מלון "דן", כיום). כמו כן תיכנן את בית הספר התיכון סליגסברג ואת מרכז הקליטה "בית קנדה" בשכונת תלפיות מזרח, ואת מפעל ישאסבסט בנהריה.
בשונה מזולוטוב, שסגר את משרדו בתחילת שנות ה-90, המשיך בסט להיות מעורב בתכנון. בשנים האחרונות הצטרפו אליו שני בניו, זוהר ואהוד, הממשיכים את המפעל המשפחתי. לפני כמה שנים סיים בסט לכתוב ספר עב-כרס המסכם את תולדות חייו המקצועיים. אפשר לקרוא אותו בגרסה דיגיטלית (באנגלית) כאן.
