שמתי לב שמשום מה מערכות היחסים שנתקעות הכי חזק בסיסטם ומסרבות להיגמר הן לאו דווקא מערכות היחסים הטובות, אלה שיש סיבה טובה להתגעגע אליהן, אלא אלו שנשארו לוט בערפל. אלו שלא ברור למה נגמרו ועוד פחות ברור למה התחילו. כאלה שלמרות שלא עמדו בקריטריונים מינימליים משאירות אותך עם וואחד מועקה שמסרבת להיעלם במשך חודשים ארוכים.

 

 

אם זה נראה ככה, תפסיקו לנסות לחפש את הגמד (צילום: shutterstock)
אם זה נראה ככה, תפסיקו לנסות לחפש את הגמד (צילום: shutterstock)

 

זו מועקה מעצבנת נורא. היא מזכירה קצת את התחושה שמשאירים סרטים מסוימים, שבדרך כלל גם יש עליהם קונצנזוס, כמו מולהולנד דרייב. כולם היללו אותו כי אף אחד לא היה מוכן להודות שלא הבין ממנו כלום.

ככה זה. אומנות גרועה ניזונה על מתחכמים כרוניים (ולצערי יש הרבה), אלה שתמצאו מהנהנים תדיר מול ציור אבסטרקטי כלשהו (שני ריבועים בתוך ספירלה, לא דורש כשרון מיוחד) ועושים קולות של "אהה, כן, זה היקום האינסופי והסירוס החברתי. אהה".

בשני המקרים הצופים האומללים נשארים עם תחושה לא נעימה בבטן, בוהים בקצות נעליהם במבוכה, ובמקום להגיד "איזה חרא של סרט, אין לי מושג מה קרה לדיוויד לינץ'" ולשחרר, הולכים הביתה בלי להבין מה רוצים מהחיים שלהם ואיך הגמד היה קשור לשתי הלסביות.

נו, בסרטים האלה תמיד יש גמד מלחיץ שעל כתפיו הקטנות מונחת הרבה יותר מדי אחריות.

 

מי רצח את מי?

 

הפרידות הנתקעות האלה עובדות בדיוק על אותו העיקרון: עיקרון אי ההבנה. בדיעבד, הסימנים של האומנות הגרועה היו שם כבר מההתחלה. מסתורין מיותר, עלילה לא ברורה, חורים שחורים ברקע של הדמויות, המון אי בהירות מהסוג המחשיד והמעצבן, כזה שלא נותן לך לכבות את הטלוויזיה וללכת לישון, אלא מפתה אותך להישאר עד הסוף רק כדי להבין מי רצח את מי.

כמובן שלא מבינים, וזה נגמר כמו שזה התחיל, עם יותר שאלות מאשר תשובות.

 

 

אם יש שם יותר מדי סימני שאלה כנראה שאתם צריכים לעלות על הרכבת ולהמשיך הלאה (צילום: thinkstock)
אם יש שם יותר מדי סימני שאלה כנראה שאתם צריכים לעלות על הרכבת ולהמשיך הלאה (צילום: thinkstock)

 

יצא לי הרבה מאד פעמים לסיים מערכת יחסים בלי להבין עד הסוף מה קרה בה, כך שהנטיה שלי להיתקע הפכה לאגדה בקרב חברי. בכל פעם, כשסוף סוף זה נגמר, כולם מברכים אותי בברכת ברוך שפטרנו, כאילו הוא היה הבעיה, ואני תמיד נסחפת להאמין לזה, כי מאד נוח לחשוב שמשהו אצלו דפוק, ולא להתמודד עם העובדה שאני פשוט לא מסוגלת לשחרר.

לשחרר, כן. ואני לא מדברת על לשחרר את הבן אדם, אלא את עצמי. ללכת או להישאר היא ממש לא השאלה כי ממילא אי אפשר ללכת כשלא משחררים. גם אם נפרדים אי אפשר ללכת אבל גם אם נשארים יחד ההישארות היא בלתי נסבלת, כי המניע, להישאר כדי לנסות להבין, זה בדיוק אותו חרא כמו ללכת כדי להימלט מסיבוך. שניהם נגמרים בסבל.

 

מה עושים עם הגופה?

 

אני מכירה את זה טוב. את הלחץ, את ההתנהגות הלא הגיונית, את ההבלגה על דברים חשובים, את אובדן הביטחון, ובעיקר את תגובת הנגד: הנסיון הנואש "לסדר" את המערכת, להתנות אותה, להשתלט עליה. הכל כדי להירגע.

כמובן שבמקום להירגע מתרסקים לתוך קקפוניה של נתקים רגשיים ודיס-אוריינטציה, שבמהלכה עוצרים בחריקה ליד כל בעיה, מזיזים ראיות ומזהמים את זירת הפשע בטביעות אצבע מיותרות.

בדרך הקשה למדתי שהנסיון להבין לא נותן כלום, רק מבזבז מלא אנרגיה, כי ברוב המקרים גם הבן אדם ממול לא יודע להסביר מה יש לו. כל מה שאפשר לעשות זה לשחרר.

מה לשחרר, אתם שואלים? גם אני שאלתי, שנים, ורק לאחרונה הבנתי: את התפישה המוטעית שמשהו שייך לנו.

 

 

לא מבינים? גם אנחנו לא. אבל הרעיון הוא להמשיך הלאה ולהגיד ''אוקיי, העורך שלכם לא יודע לבחור תמונות'' (צילום: shutterstock)
לא מבינים? גם אנחנו לא. אבל הרעיון הוא להמשיך הלאה ולהגיד ''אוקיי, העורך שלכם לא יודע לבחור תמונות'' (צילום: shutterstock)

 

כל התתנהגות הכפייתית הזו מקורה בפחד לאבד משהו, משמע שיש מחשבה של קניין, נכון?

אז בואו נראה. עבודה? יכולה להיעלם בשניה. בריאות? מחר אני יכולה למות ממפרצת עורקים. לוקח בדיוק דקה. מראה חיצוני? זמני. הצלחה? בא והולך. ביננו, בינתיים אין לנו אפילו שביב של הבנה איך הדברים האלה עובדים.

אי הבהירות ואי הוודאות הם חלק מהחיים בכל תחום. אין לנו שליטה על שום דבר, אז למה שתהיה שליטה במערכות יחסים? למה שנבין? כי אמרנו "מחויבות"?

גם את זה אפשר להגיד עד מחר, ובסוף, ברגע האמת, כשצצה בעיה אמיתית, זה לא יעזור לנו לא לפגוע, לבגוד, או לעזוב.

מנסיוני, זה בדיוק ההיפך. ככל שמנסים יותר, שולטים פחות. ככל שמחזיקים יותר, מרגישים פחות ביטחון. לא יעזור שום דבר. אין לנו שליטה על כלום, וגם לנסות בדיעבד להבין מה היה כאן מסבך יותר מאשר עוזר.

וזו הסיבה לפרידות שנתקעות. הן תקועות בגלל חוסר הנכונות שלנו להגיד "אוקיי, לא מבינה מה היה שם, וזה גם לא משנה".

חלקנו פשוט בנויים ככה שמאד קשה לנו לשחרר משהו שלא הצלחנו לעכל, ובניגוד לאוכל, רגשות אי אפשר להקיא. הן נתקעות בסיסטם למשך הרבה מאד זמן, בצורת לופ של מחשבות שלא נגמר, ומונעים מאיתנו אפילו את היכולת להתאבל כמו שצריך, שגורם בלית ברירה לחשוב שזה קשה כי הפסדנו משהו טוב, כשלמעשה זה בדיוק ההיפך.

דברים טובים לא משאירים תחושה ג'יפה, בדיוק כמו שאוכל טוב לא עושה בחילה וכמו שסרט טוב לא משאיר מועקה.

אין מה לעשות, אחת לכמה זמן פשוט נופלים על חרא של סרט. אסור להיתקע על נסיונות סרק להבין כל קשקוש מתיימר עם השכל המתחכם והעקשן שלנו, במקום לשחרר ולהשלים עם זה שלפעמים גמד ושתי לסביות הם פשוט גמד ושתי לסביות, ואין להם שום משמעות מעבר לזה.

אז אם עבר זמן ולא הבנתם מי הרוצח, לא נורא. הדבר היחיד שחשוב לקלוט הוא שאם יש גופה מדממת על הרצפה, לא חשוב של מי, כנראה שזה נגמר.