ביקור במדבר: להיפתח, להכיר, להתחבר

קשה לתאר את התחושה, את מה שקורה מהרגע שנוצר הקשר הראשון, עד שאנחנו עוזבים ונוסעים הלאה - את ההזמנה הראשונה בפייסבוק, המבט המהיר לעבר תמונת הפרופיל, ההתלבטות והתהיות, שיחת הטלפון הראשונה, הדמות המצטיירת מול העיניים, המפגש הראשון וההיטמעות, האיטית או המהירה, אלו לתוך אלו. משפחה פוגשת משפחה, כמו שתי בועות סבון שנפגשות והופכות במשהו לאחת, כמו שני תאים שמפעפעים את מה שיש בהם, שמעניקים זה לזה את הדבר הייחודי שלהם, ככה, מבעד לקרומי הלב.

אנחנו יודעים שאנחנו לא מנצלים את כל תאי המוח והזכרון שלנו, בסדר. ידוע. כל עוד אנחנו משתמשים בשכל האנושי בעיקר כדי לתת תירוצים, לטעון טענות, לשפוט ולבקר, להתפלפל ולשקר, אז אולי באמת עדיף להשתמש רקב-10% ממנו.

אבל לא לנצל את כל "תאי הלב" שלנו זו כבר ממש שטות. ולא, הכוונה היא לא לפתח את אינטילגנציה רגשית. הכוונה היא לפתח את הרגש כלפי האחר. הפתיחה של תאי הלב הסגורים שלנו זה אל זה, מעל חילוקי הדעות, הזרות והשונות, עושה נפלאות. ברור שלא כולם יכולים וצריכים לצאת כך החוצה, למסע, אבל ממש לא צריך. צריך רק לרצות להכיר, להפתח, לייצר מפגש, להפוך מזרים לקרובים, משכנים לאחים, ממכרים למוקירים. ואם יש לנו בינתיים מסקנה מהמסע, זו המלצה חמה להתחיל להתאמץ ולחשוב מה את ואתה וכולנו יכולים לעשות כדי לפגוש, להכיר, לדאוג, לסייע, לשתף ולהעזר באנשים מחוץ לבועה שלכם. פשוט, שכל אחד יביא את החתיכה שלו ונרקום אותן לשמיכת טלאים אחת גדולה. גדולה מספיק כדי לכסות ולחמם את כל המגזרים והחתכים בחברה הישראלית.