חודש יוני, שמתחיל השבוע, לא מסמן רק את עונת החום והלחות השנואה עלי מכל, אלא גם שתיים ממלחמות ישראל שפרצו במהלכו, יום אחרי יום. שתי מלחמות כה שונות: האחת אולי הקצרה בהיסטוריה, והשנייה שהתארכה 18 שנה טיפה יותר מדי. אחת שאיחדה את העם תחת מורל גבוה והעלתה את האגו הלאומי לשיא שמאז לא נשבר, והשנייה שהשאירה כתם כבד בלב הקונצנזוס, ושגרמה לנו קצת להתפכח ולשאול אם אנחנו תמיד החזקים ביותר באזור.
בהפרש של יום אחד, נציין השבוע 45 שנים לפרוץ מלחמת ששת הימים ו-30 שנה לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה. זה עיתוי מתבקש להמשיך את פוסט בולי יום הזיכרון, שפירסמתי כאן ביום הזיכרון, פוסט שהסתיים בדיוק שנה לפני מלחמת ששת הימים. מדינת ישראל שאחרי 1969 התבגרה לפתע, והפכה להרבה פחות תמימה. בהתאם, בולי ההנצחה הרבה יותר עצובים, קודרים ומלנכוליים. את דימויי הפרחים שהמעצבים השתמשו בהם עד עכשיו, מחליפים דימויים של אנדרטאות.
מאז אמצע שנות השבעים, בולי יום הזיכרון מתחילים להנציח את האנדרטאות הרבות של חטיבות צה"ל. המאיירים, שהושפעו מהסגנונות הקונסטרוקטיביסטיים והקוביסטיים, הצליחו להמחיש היטב את אדריכלות הבטון הגיאומטרית והברוטליסטית של התקופה.
הסקירה הבולאית, כאן ובפוסט הקודם, אינה מחקר אקדמי. כן ניתן ללמוד שבולים מנציחים את השכול ואת אובדן חיילינו, ולא את המלחמות שבהן נהרגו. באופן תמוה לא ניתן למצוא שום אזכור בבולי יום הזכרון לאף אחת ממלחמות ישראל. מפעל ההנצחה הקטן הזה מלמד בעיקר משהו על הלך הרוח של המדינה, מימי האופוריה ותחושת הפטריוטיות והגאווה, דרך מלחמות, שכול ואובדן, ועד לתחושה שבסוף כל המלחמות, נשארים רק עם שירים ונרות נשמה.
יוני נעים.