הדפסה
לכתבה באתר
כן, דודה סוניה, אני יודעת שגם בישראל מתקיימות תערוכות כלבים מרהיבות ושזאת לא המצאה אמריקאית, אבל בוויקנד הקצרצר קשה לפנות זמן ואנרגיה לאירועים שלא ממש עומדים בראש סדר היום. ואילו כאן, רק בגלל סופי השבוע הארוכים והמתוקים הייתי שוקלת להישאר.
בעצם, לא רק. שעה קלה אחרי שנכנסנו למתחם הדשא, המגודר והמסודר, שמעתי את השקט. אלף ואחד כלבים ואף כלב לא נבח ולא חירחר מלחמה.
איך זה קורה? שאלתי את המאלף שהסתובב בזירה עם כלב דני לבן, המנוקד בכתמים שחורים, שזכה בתואר "כלב פרה". "זכר לא אמור לריב עם זכר? זה לא חלק מהטבע האנושי?"
"הכלבים של התערוכה מאוד מאוד מאולפים", הוא השיב בטון מאוד מאוד אדיב. "הם יודעים איך מצפים מהם להתנהג. הם גם יודעים שיש עונש ויש פרס".
"אבל זכר אמור לריב עם זכר", טענתי. "זה חלק מהדי.אן.איי שלו".
"לא כשמדובר בכלב שקיבל חינוך קפדני מגיל צעיר", היתה התשובה.
צרבתי את המשפטים האלה בזיכרון. לא שאני עורכת השוואה בין כלבלב לעולל, או בין כלב לנער, אבל בעצם, למה לא להשוות? כמה רציחות (שלא לדבר על תקריות אלימות שלא הסתיימו בסכין ובבית הקברות) היו נמנעות אילו מגיל אפס הצבנו גבולות ברורים הכוללים ענישה ביד חזקה ופרס בלב רחב?
המשכנו לטייל בין החצרות, התעכבנו בתצוגה של כלבי משטרה (שלוש גיגיות על האדמה, החשוד מתחבא בתוך אחת מהן והם מרחרחים ומזהים) וכיוון שהתפעלנו בעברית ניגשה אלינו משפחה תוצרת כחול-לבן. שלום, אהלן, מה נשמע, אחלה תצוגה.
האישה אמרה שהיא הזילה דמעה כשקראה ב"זמנים מודרניים", את טור הפרידה שלי מדינו-חמודינו.
כן, הנהנתי. הוא היה כלב מתוק.
"כלב מתוק?" היא השתוממה, "הוא היה הכלב הכי מפורסם במדינה!" ולמול עיניהם המשתאות של באי התערוכה היא פצחה בשיר: "אן-דן-דינו, דינו חמודינו, הוא לא גדול כמו דינוזאור, הוא כזה קטנטינו!"
שששש... לחשתי והסמקתי. לא נעים.
"נו", היא חיבקה אותי כמו היתה אחותי האבודה. "כבר לקחתם כלב חדש?"
"אנחנו לא, מפני שאנחנו בשבתון, גרים בקופסת גפרורים", נאלצתי להסביר. "אבל הילדים בארץ, בבית, לא יכלו להתאפק. הם אימצו גור קטן".
"גם עליו תכתבי שיר?" היא חקרה.
"אולי", היססתי. "יש מצב. אני כותבת מאהבה".
"ואיך קוראים לו?" היא הסתקרנה.
"הרצל", אמרתי בחיוך רחב. "גריפון בלגי. קטנטן".
פתאום הבחנתי בעיניים שלה, שכמעט יוצאות מחוריהן. "הר-צל?" היא הרעימה בקולה.
"כן", חזרתי. "הם קראו לו ככה בגלל שיש לו זקן".
"ואת הרשית להם לקרוא לכלב הר-צל?" היא נבחה. "את הרשית להם להשפיל את חוזה המדינה?"
"למה להשפיל?" התגוננתי. "הנה, תראי, לבולדוג הזה קוראים ג'ורג', אולי על שמו של ג'ורג' וושינגטון. והפודל הננסי הזה עונה לשם נפוליאון. אז מה? מישהו נפגע?"
"זה לא אותו הדבר!" היא זעמה. "הרצל יש רק אחד. ואת, בתור סופרת ועיתונאית ודמות חינוכית, חייבת לתת דוגמה! אני דורשת ממך להחליף את השם של הכלב ולא – אני, באופן אישי, אדאג לעשות מזה שערוריה!"
אמרה והלכה. והשאירה אותי עם פה פעור וג'ונגל של סימני שאלה. האומנם חטאנו-פשענו? האם שם הכלב צריך לקבל תעודת כשרות, לעבור אישור של ועדה? האם הבחירה בשם הרצל באמת מעידה על זלזול – או שאולי זה בדיוק להיפך? אולי זה מה שמוכיח שבנימין זאב הרצל לא נשכח, אלא הפך לחלק יומיומי מאורח החיים הישראלי, שעליו הוא אמר את "אם תרצו אין זו אגדה"?