המיסה הגדולה: לגעת בקלאסיקה בלי להרוס

ידעתי שזו גולת הכותרת של לה קורבוזייה, שמדובר במופת של מודרניזם, ושהכנסייה הזו ממוקמת על גבעה עם נוף עוצר נשימה. ידעתי, ועדיין הופתעתי מהעוצמה הרגשית שהכנסייה מותירה, תחושת התעלות שהמשיכה ללוות אותי זמן רב אחרי שנגמר הביקור בכנסיית נוטרה דאם דו הו בעיירה הצרפתית רונשאם.

זה היה לפני כשנה, בזמן שהעבודות על בניית מרכז מבקרים חדש ומנזר לנזירות ממסדר קלאריס (Clarisse) עדיין היו בעיצומן, ואני קיוויתי שהמבנים העתידיים לא יפרו את השירה האדריכלית שעלתה מתוך השילוב המושלם בין יצירה אנושית לנוף פראי. לאחרונה הושלמה בניית המנזר ומרכז המבקרים, פרויקט שעליו היה אמון האדריכל האיטלקי רנצו פיאנו, ואם לשפוט לפי התמונות והתגובות בעולם, נראה שהתקוות נענו. אם הכנסייה של לה קורבוזייה היא מופת של הרמוניה בין אדריכלות לטבע, ייתכן שהמנזר ומרכז המבקרים של פיאנו הם מופת של הרמוניה בין אדריכלות לאדריכלות.

לה קורבוזייה סיים את בניית הכנסייה ב-1955. היא עומדת באותו מקום שבו עמדה כנסייה אחרת, שנהרסה כליל במלחמת העולם השנייה. הכנסייה בנויה מבטון, שנוצר מתוך שאריות הכנסייה הקודמת, והיא באה לסמל שלום והרמוניה אחרי שפיכות הדמים שידעה אירופה בשתי מלחמות העולם. בזכות הבטון וצורתה הייחודית, נחשבת הכנסייה ברונשאם למבנה הפוסט-מודרני הראשון בעולם, ומהווה אבן שואבת ל-100 אלף עולי רגל אדריכליים בשנה. כל הביקורת על לה קורבוזייה – על אחריותו בניכור העירוני, שנוצר מתוך תכנון מקטין אדם, ועל החבירה שלו למשטר וישי – נעלמת למראה הכנסייה הלירית הזו.

לה קורבוזייה ראה בה "חלל שאי אפשר לתאר במלים", ובכל זאת אנסה: הכנסייה ניצבת בקצה גבעה ירוקה, שמספקת מבט עוצר נשימה על הנוף. זהו מבנה לבן, לא גדול, שמורכב מקומפוזיציות שונות. מכל זווית הוא נראה שונה ובכל זווית הוא משתלב באופן אחר עם הנוף. הגג הוא מפרש בטון גדול ואפור, שמרחף (באסרטיביות) על המבנה הקטן. לרגעים הוא נדמה כמשקולת שמטילה את כל כובד משקלה על המבנה, ולרגעים ככנף שעוד רגע תעיף את הבניין מעל הגבעה כמו נוצה. נדרש אומץ כדי להציב את הצורות המשונות והחושניות זו לצד זו, וגם מידה של צניעות בתכנון מבנה כה קטן על גבעה מפוארת.

פנים המבנה שונה בתכלית. מהאופק הפתוח נכנסים לתוך מערה קרה ומסתורית, שהיא בה בעת מלאת חיים. יש תחושה שהחיים האלה מתקיימים גם כשאין במבנה אנשים; הם נוצרים מתוך צורות החלונות השונות, שמתקשרות זו עם זו בשפה שאי אפשר להבין, רק להרגיש. ההכנסה המדודה של אור טבעי אל תוך הכנסייה מעוררת התפעלות. על כמה מהחלונות יש ויטראז' צבעוני, שמכניס אור משועשע בצבעי כחול או אדום, ובמבט למעלה מתברר שיש רווח קל בין הגג לבניין, שמאפשר להחדיר אור טבעי. הרצפה משופעת לקראת הבמה הקטנה, בעוד שהגג דווקא מתקמר בנקודה זו מעלה.

מחאה נגד הפרויקט

לאחרונה השלים פיאנו (שאחראי בין היתר למרכז פומפידו בפריז, בניין הניו יורק טיימס במנהטן, והאקדמיה למדעים של קליפורניה בסן פרנסיסקו) את הפרויקט, שבוודאי הדיר שינה מעיניו. איך משתלבים בתוך מבנה בעל חשיבות כזו, ואיך לא מקלקלים את הנוף? אם לא די בעול השאלות שרבצו על פיאנו, נוספה להן עצומה שקראה להפסיק את הפרויקט לאלתר. חתמו עליה כ-4,000 אדריכלים, בהם ריצ'ארד מאייר, רפאל מונאו (השופט בתחרות הספרייה הלאומית בירושלים) וסיזר פלי. העצומה, שנפתחה במלים "תרבות והיסטוריה יימשכו רק אם היגיון וזיכרון יישמרו", לא התייחסה לפרויקט של פיאנו, אלא לעצם הבנייה על הגבעה. דווקא על התוספת של פיאנו היו להם דברים טובים לומר: "חרף האיכויות האסתטיות של הפרויקט ושיקול הדעת המחושב שלו, כל דבר במיקום הזה יכול להרוס לנצח את ההרמוניה ואת הפואטיקה של האתר כולו". הם טענו שהפרויקט נעשה ללא הסכמת קרן לה קורבוזייה, המטפלת במורשת ובעיזבון של האדריכל המנוח.

פיאנו קיבל לידיו את הפרויקט ישירות ממסדר האחיות נוטרה דאם דו הו, אותו מסדר ששכר בזמנו את שירותיו של לה קורבוזייה. תריסר מהן כבר עברו החודש להתגורר במנזר החדש. תקציב הפרויקט היה 16 מיליון דולר, שעיקרם הוצא על חציבה. חדרי הנזירות חצובים בהתאם לטופוגרפיה של הגבעה, כשרק החלונות שלהם ניבטים החוצה. גם מרכז המבקרים, שמשמש כשער כניסה למתחם הכנסייה, מוטמע בגבעה וחושף רק חזית בעלת קירות זכוכית. מבחוץ קשה להבחין בהם, וזו גדולתו של התכנון של פיאנו.

במאמר, שכותרתו "תוספות שקטות ליצירת מופת מודרניסטית", כתב מייקל קימלמן ב"ניו יורק טיימס": "פיאנו והצוות שלו יצרו חללים קלים ונעימים באופן יוצא דופן, חללים שאינם נראים כשעומדים ליד הכנסייה ומתחברים בחן אל הטבע הסובב". פיאנו הבין כנראה שתחרות עם לה קורבוזייה ועם הנוף תהיה מיותרת, ולכן ניסה שלא להיראות.