אין אפס. חושפים שד, מקבלים סיקור בכל העולם. ממהדורות חדשות ועד בלוגים איזוטרים - כולם התייחסו לכתבת השער של גיליון טיים. בטח גם אתם כבר ראיתם את התמונה של ג'יימי לי גרומט בת ה-26 עם בנה בן הארבע ארם.

ארם יונק מאמו באופן קבוע ומדי פעם מצטרף אליו גם בנה השני, ילד מאומץ בן חמש. ג'יימי לי מתבססת על הניסיון האישי שלה: היא ינקה עד גיל שש. מה היתה התגובה הראשונית שלכם לתמונה הזו? איכס, מטורפים, גילוי עריות? תנו לי לחדש לכן: כולנו הרבה יותר דומות לגברת גרומט ממה שנראה ממבט ראשון.

 

שער טיים. האמא שבתמונה ינקה בעצמה עד גיל שש (צילום: מרטין שולר)
שער טיים. האמא שבתמונה ינקה בעצמה עד גיל שש (צילום: מרטין שולר)

 

הפוסטים הקודמים שלי:

>>> החופש לשבות? עד שזה מגיע לגן של הילדה 

>>> נושמת לרווחה: סוף סוף הוא בן שנה

>>> אולי לא חייבים ילדים?

>>> אמא לילדים יכולה לעבוד?

 

תיאורית רצף על סטרואידים

הכתבה הזו מתארת סגנון אמהות שמתפרסם יותר ויותר בשנים האחרונות. קוראים לזה הורות של היקשרות, attachment parenting.

בגדול זה עקרון הרצף על סטרואידים: שלושת העקרונות הבולטים של האמהוּת הזו הם הנקה עד גיל מאוחר, שינה עם הילדים ונשיאת הילדים במנשא כמה שיותר.

לכתבה התראיינו והצטלמו אמהות שמניקות ילדים בני חמש ושש. גרומט עצמה זוכרת היטב את חווית היניקה מאמא שלה ומתארת אותה כ"חיבוק ענקי והרגשת אהבה ללא גבול". היא גם מחנכת את ילדיה בחינוך ביתי ולא עובדת מחוץ לבית. היא מתחזקת בלוג שנקרא "אני לא הבייביסיטר" – למי שפיספס את העובדה שהיא נראית כמו בייביסיטר רעננה ולא כמו אמא מרוטה.

 

הכל אודות אמא

הכותרת של הכתבה היתה "האם את מספיק אמא" ומבחינתי זו הנקודה: הכל כאן אודות אמא.

האבות כמעט לא מוזכרים. הגבר הנוכח ביותר בכתבה הוא ד"ר ביל סירס, מנסח שיטת ההורות הזו. נשים רבות התקוממו על הכותרת וברור שגם זו פרובוקציה מתוכננת היטב, צעד ענק לאחור, כ-50 שנה אחרי שהפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט טבע את המונח המשחרר "אם טובה דיה".

גם אם אתן חושבות שאתן בכיוון אחר לגמרי מהנשים בכתבה, שאתן מנסות לנהל הורות בדגם מערבי ולתחזק חיים מחוץ לזהות שלכן כאמהות, אתן כנראה - לפחות כאשר הילדים צעירים - לא מצליחות.

 

החיים שלך השתנו באופן דרמטי. של בעלך? לא ממש

אני רוצה להרים את הראש קצת מהדיון "הנקה עד גיל מאוחר: שיגעון או בחירה". אני רוצה לטעון שגרומט ואמהות נוספות שמצולמות בכתבה הן ביטוי קיצוני של מצב שכולנו מכירות: שינוי רדיקלי בחיים עם הפיכתנו לאמהות.

גם בלי להסתגר בבית ולעסוק כל היום בהנקה, אנחנו טרודות רוב הזמן באחריות שלנו לילדים. הסטטיסטיקה מראה שהקריירה של נשים סופגת עם הלידות מהלומה שקשה להתאושש ממנה. אנחנו האחראיות הבלעדיות לזה שהילדים (וגם בן הזוג, בעצם) יאכלו, ילמדו, יתלבשו וילכו לרופא. גם אם נתת לתינוק שלך פורמולה מגיל אפס, החיים שלך השתנו באופן דרמטי הרבה יותר מאלה של בן הזוג שלך. בהרבה דרכים, את עדיין מניקה את הילדים שלך גם בגיל שש, שבע והרבה יותר. את ורק את.

מסביבנו מתנהל שקר גדול שטוען שאפשר לגדל ילדים כפעולת אגב לצד החיים הרגילים. הרבה מאיתנו לא רוצות לעשות את זה ככה ובכל מקרה זה בלתי אפשרי. מי שמרגישה את השקר ומנסה ליצור אלטרנטיבה צריכה להמציא את הגלגל: להקים אתר תעסוקה לאמהות, להתפרנס ממשרה חלקית (שדורשת הסבה כי העבודות שבהן היינו לפני הילדים לא מבינות בכלל מה זו משרה חלקית) או לשלם למישהי אחרת שתהיה אמא במקומה.

העולם שאנחנו חיות בו לא תומך ברעיון של התמסרות לילדים, להיפך: עולם העבודה רק הופך להיות תובעני יותר, תרבות הצריכה רק גורמת לנו להתאמץ יותר כדי להרוויח יותר כסף. לאשה שמנסה לשלב בין הזהויות שלה אין מקום בעולם הזה.

 

מי כאן מעוות

אולי אם הקצב היה יותר נינוח, חלוקת התפקידים היתה יותר שיוויונית ומלחמת ההישרדות היתה יותר קלה, לא היה צריך להיכנס לאורח חיים שנראה כמעט כמו כת קיצונית כדי להיות אמא מסורה. אבל בינתיים זה ככה: עול המשפחה רק על הנשים, עול הפרנסה בעיקר על הגברים והמערכת מסביב אומרת, אפל טי.וי כבר יש לך?

לכן הנשים המוזרות מהכתבה בעיתון, מופע המעוותות בקרקס, שמתנתקות מהכל ומניקות הכל, הן בעצם תגובת נגד שחושפת את העיוות שסביבן. הן לא מנסות לעשות כאילו אפשר גם להתמסר לילדים, גם לעבוד וגם להיות מעודכנת. הן לא חלק מהשקר הזה. אולי הן צודקות.