זהבית היא אם בישראל אשר מתגוררת בשלהי שכונה חרדית ומגדלת שלוש ילדות מקסימות. בשעת צהרים של שבת נעימה פסעו בנותיה מבית הסבתא החרדית לכיוון ביתן, כשהן נוגסות בקוביות שוקולד אותו קבלו מהסבתא.

אישה צייקנית מן השכונה ניגשה אליהן וחטפה את השוקולד. אתן לא מתביישות לאכול שוקולד אחרי טשולנט? איזו חוצפה.

רק לאחר שהילדה הסבירה שזהו שוקולד מריר ולא חלבי, החזירה להן האישה את הממתק, תוך כדי המטרת שאלות: מי אתן, מה אתן, לאן אתן הולכות, היכן אתן גרות, מי זו סבתא שלכן? ועוד.

עכשיו הבה ננסה להבין מה לא בסדר בציור.

• קודם כל התופעה המדהימה היא שאותה אישה יודעת בדיוק מי אכל מה ומתי, ואכן היה ברור כשמש בצהרים שהן הרגע אכלו טשולנט כי כולם אוכלים.

• הסקת המסקנות החפוזה שלה הרשתה לה לקום ולעשות מעשה שהוא "מותר לה" כמובן, בשם הדת הצדקנית.

• השאלות החפרניות בהמשך הסיטואציה כבר הפכו לסוג של קיום בתוך כל שכונה חרדית שבה התושבים מוכרחים לדעת את אילן היוחסין של כל זר המענטז ברחוב.

• חזון נפוץ הוא זה, שכל שכנה משועממת יכולה להפוך בן רגע לסמב"צית בצבאות השם ושקוֹדים חברתיים הפכו מזמן את חיי הקהילה לטרור בשם ה"דת".

 

הפוסטים הקודמים של שרה:

   

אלוהים לא היה אצלנו

ברבות מהרצאותיי שואלים אותי לפעמים האנשים: "אילו זכרונות טובים יש לך מהקהילה? משהו אחד?"

וזו שאלה מאוד מסובכת. התשובה עליה בעייתית. כדי להבין מדוע היא קשה כל כך, אתן לכם סקירה קצרה של המקום בו גדלתי, תחת השמש הקופחת של חסידות גור, ואני מאוד מאוד מקווה שזה שונה בחצרות אחרים ואצל זרמים אחרים.

אצלנו כבר לא היה קיים אלוהים. את אפקט ההרתעה, הפחד והתנודתיות החברתית ייצג הרבי, ולא בדיוק הוא, אלא העסקנים שסביבו. מגיל אפס ביליתי את ימי במוסדות החינוך שלהם, כמהה למעט לחלוחית של קודש. ידיעותי בפילוספיות יהדותיות, אמונה ועוד עניינים מאוד בסיסיים, שאפו לאפס כשסיימתי את מוסדות החינוך. כי אצלנו בשיעור: "יהדות" דיברו על אורך של פאה או על האיסור להיכנס לסלון כשנמצא שם החתן של אחותי.

הרבי וכל מצמוץ שלו הוצגו בפנינו בברוטאליות יום אחר יום במוסדות הלימוד, כמו גם אובססיה איומה לרכילות ושידוכים ולמציאת פגמי האחר בכל הזדמנות. את המצוות וההלכות עשו אנשים כחלק מסדר יומם החברתי, כי ככה צריך, אבל אף פעם לא האהיבו עלינו את הדת, כי מה שכבר כן נעשה, נעשה בשביל לרצות את הסביבה.

וכשאב רצה שילדו יתפלל כמו שצריך, שכל השטיבל יראה כמה החינוך שלו נפלא, הוא יכל גם להעיף לו סטירה, מבלי לחשוב האם ככה אלוהים רוצה את התפילות של הילד. החגים הפכו למעמסה של שואו ונסיעות הלוך וחזור לרבי כדי להיראות טובים וחסידים יותר, בלי משפחתיות, בלי אהבה. החינוך הקפדני תמיד חתך בכח את אלו שנעו לימין או לשמאל, את אלו שהיו להם שאלות, שהיו מעט שונים בתפיסתם, העיקר שכולם יהיו אחידים, שכולם ילכו בתלם.

 

"אתם מתים לדעת מה זה קצרה מאוד? היו חסרים בה שני סנטימטרים לפחות מהנדרש!"
"אתם מתים לדעת מה זה קצרה מאוד? היו חסרים בה שני סנטימטרים לפחות מהנדרש!"

 

למה נשאר לי להתגעגע?

בגיל 17 התחלתי ללמוד תכנות בבני ברק ושם נחשפתי לכמה בנות מסמינר וולף הליטאי. לראשונה בחיי יצא לי לנהל שיחות יותר מעמיקות לגבי היהדות. פעם ראשונה שבמקום לפגוש אנשים מנוערים מתוכן שעסוקים בלטחון אחד את השני, בלקיים את המצוות כי ככה אמרו ואם לא בטוב זה יהיה בכח, פגשתי אנשים אחרים.

הבנתי אז שגרמו לי בכח להיות נערה רדודה, ואז המערכת משתמשת ברדידות הזו בכדי לנצל אותנו ולהעמידנו כקהילה, אבל את הנפש פנימה שוכחים בבית. לכן, עם כל הכבוד לחגים לשבתות ולימי נעורי הפורחים, גדלתי בחממה של אדישות עם נגעי עליונות בלתי הגיונית, כשהכל ריק ריק ריק.

אז כיום כשסוף סוף הענקתי משמעות לכל דבר, החל מארוחות שבת וכלה בהרבה דברים שאת מסגרתם החיצונית ואת סוגי המאכלים לקחתי משם, למה בעצם נשאר להתגעגע? לחור השחור הזה שמנסה לשאוב אותי פנימה? לזיכרונות האיומים של ישיבה שעות עם מחזור תפילות בבית המדרש בחגים כי ככה יראו אותי השדכניות? לנישואין למישהו שהוא תוצר של חברה שבה אפילו לא לומדים תורה ברצינות? להאמין שעל כל פעם שהוא יושב עם חבריו, אוכל ושר, גם אני אקבל מקום בגן עדן?

שלא לדבר על חוקי האישות האכזריים ברמה של שליטה בידיאסאמית, שהם דוגמה נוראית של איך לוקחים משהו לכאורה "אלוהי" והופכים אותו לרשע מזוקק.

אם היה שם יותר עומק, יותר אמונה, יותר טוב לב - הפחד, החלחלה והסגירות לא היו כל כך גדולים. את המרדפים וההשמצות שהם עשו לי, עליהם לעשות לעצמם.

 

מילה לחרדים ה"שפויים"

וכאן אני מבקשת להתנצל בפני הרבה חרדים שפויים שקוראים את טוריי. כשאני אומרת חרדים, אני מדברת על אותם מקומות סגורים ואיומים, כמו החברה שבה אני גדלתי. אתם, כחרדים יותר שפויים ויותר הגיוניים, נופלים שלא בכוונה לתוך אותה סטיגמה עצובה. לא זאת היא כוונתי, וכשאני רואה אנשים שכן מסוגלים לנהל שיח או לפחות לחיות מתוך משמעות ועומק בלי לשכוח את האנושיות שבהם, אני מאוד מכבדת אותם.

לצערי הגדול, אתם כחרדים "שפויים" אם נקרא לזה כך, עיוורים מאוד לכל מה שקורה עמוק בשכונות סגורות, לצורות חיים איומות שעליהן יש טאבו ברור, שמא תפגענה קהילות יותר טובות. ברור שהייתי שמחה לראות את האור בכל מקום או לפחות להסתיר את החושך, אבל בכך אני עושה חטא, קודם כל לעצמי, אם אצייר בשקר ורוד ענוג עולם שחייב להיעקר מן השורש, שעדיין עסוק בלי בושה בניסיון (שלא מצליח לשמחתי) למרר את חיי וחיי אחרים שמעזים להתמרד נגד העוולות שנעשו להם.

ודבר שני, אני ואתם עושים חטא לאותם מאות אלפים שעדיין חיים במקומות הללו ומאבדים עם הזמן גם את אלוהים וגם את האדם שבהם. השאלה היא אם אתם פתוחים מספיק בשביל לאהוב אחד את השני, לא אכפת לי אם זה במיטה או בסלון, לכבד את השונה, לחנך את ילדיכם מתוך אהבה למצוות ולא מתוך פחד, לקבל גם ספרדים (ל"ע), לא לריב כמו מפגרים על מודלים שונים של כשרויות, לא להפגין ולא לשנוא, אם אתם מבינים שמותר לי לאהוב את האלוהים בדרך שלי ולקרוא לו טאו אם בא לי, שחג השבועות המתקרב הוא שלי לא פחות מאשר שלכם.

ושוב אציין שלא עליכם אני מדברת. פשוט בחרתם להכלל תחת הכותר "חרדים" וכנראה יש לזה מחיר מסוים. ואני בטוחה שכל אחד ואחד מכם מזדעזע מאוד מאותם דברים שמזעזעים אותי. שאף אחד מכם לא היה מחנך את ילדיו במקום אשר כזה.

 

להזמנת הרצאות של שרה איינפלד, שילחו מייל .