"אב ביולוגי רק למטרות אבהות הוא לא נכון לתא המשפחתי. הוא לא בן זוג מאהבה. האינטרסים לא משותפים", מסבירה לי דנה, בת זוגה של עירית, הנושאת ברחמה את ילדם המשותף. עירית דווקא הרגישה אחרת. היא הרגישה שחשוב שתהיה לילד דמות אב וחשבה בשלב מסוים להרות מחבר גיי וכך ליצור בעצם הורות משולשת המורכבת מבנות הזוג והאב הביולוגי. ההחלטה נפלה לבסוף על תרומה מבנק הזרע. הן מספרות לי את הסיפור, משלימות את המשפטים אחת לשנייה, מתקנות וצוחקות.

דנה ועירית הגיעו אלי לצילומי הריון בסטודיו. שתיהן ירושלמיות במקור ותל אביביות בהווה. עירית פסיכולוגית ומוזיקאית בת 38. דנה עורכת לשון ותוכן בת 35. הכרתי אותן לפני שבע שנים בבר ירושלמי, כשישבתי עם מיכל, אחותה של עירית. השתיים הצטרפו אלינו ולא הורידו את הידיים אחת מהשנייה. כשסוף סוף הסכימו להפריד לשונות, הכרתי בחורה אחת נערית וקשוחה – עירית. והשניה – קצת יותר ביישנית – דנה. "נפגשנו ב'סוזנה' לפני שבע שנים והתאהבנו חזק", מספרת עירית. "בכלל, מערכת היחסים הזו היתה ידועה במורכבותה". עירית היא הצד המתקשה להתחייב. "לקח לי שנתיים כמעט למכור רכב אחד מתוך השניים שהחזקנו, מרוב שהיה לי קשה לשחרר". כחלק ממערכת היחסים חשבו ודיברו על הבאת ילדים לעולם ואופן הבאתם.

לקח להן יותר משנה מרגע שקיבלו את ההחלטה ועד הרגע שהיא יצאה אל הפועל. ההחלטה נפלה על תורם זרע מחו"ל (ולא על גבר ידוע), בגלל שרק ככה דנה יכולה לאמץ את הילד שעירית נושאת. זה לא משנה אם התורם הוא מהארץ או מחו"ל – הרעיון הוא שמבחינת החוק אפשר שלילד יהיו רק 2 הורים. "להפוך את דנה לשוות זכויות מול החוק מבחינת ההורות היה חשוב לנו יותר מהכל", אומרת עירית. "גם יותר מהעובדה שתהיה לו דמות אב". אפשרות של אימוץ בזוגות חד מיניים הוא תקדימי יחסית בחוק בישראל ואפשרי רק בכמה שנים האחרונות. בגלל שיש היום המון זוגות חד מיניים שבוחרים בדרך זו נוצר תור מאוד ארוך לאימוץ, כך שיש צוואר בקבוק בבקשות והתהליך אורך כשנתיים – סתם המתנה בירוקרטית. 

 

הבחירה שלנו בתורם מחו"ל נבעה מתוך מכלול שיקולים – בין היתר המידע הרב שניתן על התורם ואפשרות הילד לפגוש אותו בהגיעו לגיל 18. "בשונה מתהליך קבלת החלטות של זוג סטרייטי ממוצע על הבאת ילד לעולם, אצל זוגות חד מיניים, זהו תהליך לא ספונטני בכלל, עם המון ספקות, איסוף אינפורמציה, שיחות עם אנשים שכבר היו שם ולבסוף קבלת ההחלטה", משתפת עירית. לדברי דנה, "בשונה מהדרך הארוכה והשכלתנית, תקופת ההריון עצמה היא שיא הריגוש. סוף סוף הדברים באמת קורים. עירית משתנה וגדלה ואני ממש יכולה להחזיק את הבטן ולהרגיש אותו בפנים". סביבת המגורים שלהן היא בועה חמה וטולרנטית - תל אביב. הן לא מרגישות כלל כזוג מוזר בנוף. בתי החולים והרשויות מכירים לגמרי את סוג ההורות הזה. הן רוצות להמשיך לגור בתל אביב כדי לתת לילדיהן את הסביבה המקבלת, רוצות שההחלטות שלהן לא ישפיעו על הילד. המשפחות מפרגנות, עוזרות ומתרגשות.

 

ואיך החלטתן מי מכן תישא את ההריון, אני שואלת. "עירית נכנסה להריון ראשונה כי היא המבוגרת בין שתינו". עירית מעידה כי היא הדמות הנערית יותר בין השתיים והיה לה קשה לדמיין את עצמה בהריון, אולם מהרגע שאכן ההריון נקלט והיא החלה לגדול, התהליך הרגיש טבעי לחלוטין. דנה מצידה מספרת כי "היתה תחושה מוזרה מבחינתה. היא הרי עומדת להיות אמא, אבל היא לא זו שתישא את ההריון ותלד. זה הרגיש לה מוזר. היא עומדת להיות אמא, אבל היא לא עוברת את מסלול האמהות הטבעי ביותר - ההריון והלידה. לפעמים היא אפילו קצת מקנאה בעירית, אבל ההתרגשות לקראת הלידה וההכנות משאירות את זה בצד". למרות כל אלה דנה ועירית מעידות כי הן חוו את ההריון הזה יחד. דנה "סחבה" עם עירית את ההריון, ואף חוותה במקומה את הבחילות והעייפות. לדברי עירית "תפיסת הנשיות מתרחשת כתהליך. לא הרגשתי נשית ביום אחד, ביום שבו גיליתי את ההריון. במובן מסוים משהו בי התרכך. אני מרגישה תחושות אימהיות, שלא היו בי קודם". דנה מעידה כי "בהתבוננות מהצד עירית אכן יותר התעדנה והתרככה" ועירית אומרת, "להיות לסבית בהריון לא שונה מכל הריון אחר, למעט העובדה שלא הלכתי עם בגדי הריון, אלא עם הבגדים והג'ינסים של דנה".