איור: רונית מירסקי

 

ככל שהשהות שלנו בלונדון מתארכת אנחנו מסמנים לעצמנו עוד נקודות ציון שמסמלות את הזמן שעבר מאז שעברנו. כבר היו לנו מעבר דירה אחד, לידה אחת (לא שלנו), שני ביקורים בארץ ומעבר עבודות אחד. תודה לאל, עדיין לא היו לוויות, אבל השבוע היתה החתונה האנגלית הראשונה שלנו - של חברה קרובה ומקומית ובן זוגה בשנים האחרונות. ההודעה התקבלה לפני כמעט חודשיים בשיחת טלפון: הם הגיעו להחלטה שהגיעה העת (אם כי זה היה ברור לכולנו כבר הרבה זמן), ובקרוב הם יכנסו בברית הנישואים (הלא דתיים, יש לציין). אפשר לכתוב הרבה על הקוסמופוליטיות של תל אביב, אבל עדיין - יהודייה מקנדה והינדי מאיי אנדמן זה משהו שלא יכול לקרות בישראל.

כשניסיתי לקבל יותר מידע התברר שאין לה כל כך הרבה מידע לתת, כי כל התכנונים אך זה התחילו. בקרוב, היא הבטיחה, נקבל פרטים נוספים. באופן תמוה נשאלתי אם יש לנו תכניות גדולות לחופשה בזמן הקרוב, כדי שהזוג יידע לתכנן את החתונה בהתאם. הכיוון הכללי, כך הסבירו לי, הוא אירוע פשוט, בזמן הקרוב, עם קבוצה מצומצמת של "לא יותר מארבעים איש" (מה שמסביר את האפשרות לתכנן בהתאם למוזמנים, וגם את החשיבות של כל מוזמן) - הקרובים ביותר והחשובים ביותר. כמובן שהדבר הראשון שעבר לי בראש הוא "טוב, נו, בטח היא בהריון, ולכן הדחיפות. בטח זו גם הסיבה שהיא לא מזמינה יותר אנשים". אבל אז שאלתי, והתברר שלא. פשוט ככה הם רוצים (ובעיני זה עדיף על הגרסה הישראלית, שבה לחתונה ממוצעת מזמינים 300 איש, מתכננים אותה במשך לפחות 9 חודשים ומוציאים עליה סכומים הזויים של כסף).

ההזמנה הגיעה כמה ימים אחר כך, ובה גם התבקשנו להתלבש בחליפות ושמלות ערב (שזה יותר רשמי ממה שלבשנו לחתונה שלנו). לשמחת זוגתי שתחיה, לנשים ניתנה יד חופשית בבחירת כובע הנוצות שלהן (דוגמת אלה שזכו לסיקור נרחב בחתונה של קייט וויליאם). מובן שאחרי כמה ימים היד החופשית התבררה כחרב פיפיות, שאילצה את זוגתי לכתת את רגליה ברחבי לונדון בחיפושים אחרי משהו ראוי (וכמובן שאחרי ארבע שעות של חיפושים, הכובע שנבחר היה השני שנמדד). בדף ההוראות שנלווה להזמנה (ובו לוח הזמנים, פרטים טכניים שונים וקוד הלבוש) גם הופנינו אל רשימת המתנות באחת מחנויות היוקרה של לונדון.

הזמן חלף, זוגתי הכינה ברכה מושקעת במיוחד, שכללה מוטיבים מהרקעים הכל כך מגוונים של הזוג, ואני בעיקר ניסיתי לעשות הכל כדי להיכנס לחליפה האחת שיש לי (במילים אחרות: דיאטת כסאח חסרת תועלת). ואז, בבוקר יום שבת שעבר (10:30 בבוקר! יום שבת!) התכנסנו כולם (39 איש. אחד היה בחו"ל) בבית העירייה של אחד הרבעים של לונדון לטקס החתונה. הבניין, לא צריך לציין, די מונומנטלי ובן 200 שנה בערך. רוב שטח הבניין מוקדש לניהול הרובע, אך בקומה השנייה מרוכזים 9 אולמות המוקדשים לעריכת חתונות. ה"אולמות" הם בעצם חדרים בגדלים שונים (בהתאם למספר המשתתפים) עם ספסלים ומערכת שמע - בלי אורגן אורות או עמדה לדי.ג'יי. רק שולחן די גדול בצד, שעליו יחתום הזוג המאושר על הסכם הנישואים. ההסכם מפרט איך זוגות מתפתחים ביחד ולחוד, מקבלים אחד/ת את השני/ה ומקיימים תא משפחתי משותף - בלי בעלות ובשפה מובנת, שגרמה לנו לחשוב מחדש על הטקסטים שאנחנו חתמנו עליהם בארץ.

בסיום הטקס ירדנו כולם אל מדרגות ה"רבנות" לכמה צילומי מרגשים, כולל פיזור קונפטי (מתכלה) לרוב. מחוץ לבית העירייה המתין לנו אוטובוס קומותיים עתיק, מהסוג שכבר יצא משימוש מזמן, אבל מושכר לאירועים פרטיים. מסלול הנסיעה כלל מעבר ליד חלק ניכר מאתרי התיירות של לונדון, לטובת האורחים שהגיעו מכל העולם (קנדה, הודו, איטליה, דנמרק, ישראל ועוד). הסיבוב נמשך כשעה וחצי, ובמהלכו חילקו לנו לא מעט כוסות שמפניה, שוקולד, חטיפים מלוחים ומפריחי בועות סבון, לאווירה מסיבתית.

 

צילומים: רונית מירסקי

 

בסוף הגענו לפאב במזרח לונדון (לשמחתנו, לא רחוק מהבית), שבו הגישו לנו מאכלים אנגליים במיוחד, שכללו פיש אנד צ'יפס על קיסם אחד, מאפים עם גבינות וכריכים עם סלמון. היות שלא היה לחץ להספיק משהו (הפאב היה לרשותנו עד 7 בערב), והיות שכולם כבר שתו קצת ואכלו קצת, התרכזנו בלהכיר את החלקים החדשים למשפחה המורחבת שלנו, שכללה בעיקר את הצד של החתן. בשלב מסוים כולם התחילו להתעייף מלעמוד (בעיקר הבנות על העקבים הבלתי אפשריים), והתיישבו במקומות שלהם.

די מהר התחיל צוות המלצרים למלא לכולם את כוסות היין, והתחיל סבב ראשון של ברכות מפי קרובי משפחה וחברים קרובים (שהסיפורים של חלק מהם, אלה שהיו יותר שיכורים, היו מאוד מפורטים). אחר כך הגישו מנות ראשונות ועיקריות, ואז היה סבב שני של ברכות ואחריו הגיעו הקינוחים - סטיקי טופי פודינג ואיטון מס: שניים מהקינוחים הכי אנגליים שיש.

 

קינוח "איטון מס" קלאסי, עם תותים ופירות יער (צילום: shutterstock)
קינוח "איטון מס" קלאסי, עם תותים ופירות יער (צילום: shutterstock)

 

כשכולם התפזרו נשארנו רק מעט מהחברים והמשכנו לצחוק ולשתות עד תשע בערב. אחרי כמה ימים דיברתי שוב עם הכלה, וסיפרתי לה שבישראל מודדים את הצלחת החתונה גם במשכה, ושאני לא מכיר הרבה חתונות שנמשכות 11 שעות. היא דווקא לא מאוד התרשמה ואמרה שאולי כדאי להפסיק להשוות בין שני סוגים שונים של חגיגות...

 

איטון מס

הנה הגרסה שלי לאיטון מס, עם תותים ובננות. המרנג שבו עושים שימוש במנה נקרא מרנג שוויצרי, והוא מתאים במיוחד לאפייה. הוא מכיל קורנפלור, שעוזר במניעת ספיגת נוזלים, יש בו כמות סוכר גדולה פי שניים מזו של החלבונים, ולצורך הכנתו צריך רק להמס את הסוכר בחלבונים לפני ההקצפה.

 

איטון מס עם תותים ובננות (צילום: רונית מירסקי)
איטון מס עם תותים ובננות (צילום: רונית מירסקי)

 

מרכיבים

3 חלבונים

1 כוס (200 גרם) סוכר

1 כף קורנפלור

1 מכל (250 מ"ל) שמנת מתוקה

3 כפות אבקת סוכר

1 סלסילת תותים

2 בננות

 

אופן ההכנה

1. מחממים את התנור ל-100 מעלות. מרפדים תבנית בנייר אפייה.

2. ממיסים את הסוכר בחלבונים מעל בן-מארי: ממלאים סיר בינוני במים עד לשליש מגובהו ומחממים על להבה נמוכה. שמים את החלבונים והסוכר בקערת המיקסר. מניחים את קערת המיקסר מעל סיר המים ומקפידים שהקערה לא תיגע במים. מחממים תוך כדי ערבוב מתמיד, עד שהסוכר נמס לחלוטין. מסירים מהאש ומעבירים אל המיקסר.

3. מקציפים במהירות גבוהה, עד שדפנות הקערה מתקררות והמרנג מתייצב. מוסיפים את הקורנפלור אל המרנג בתנועות קיפול.

4. בעזרת כף עורמים בתבנית גבעות קטנות של מרנג (ככל שהמרנגים יהיו קטנים יותר, משך האפייה יהיה קצר יותר). אופים שעתיים לפחות, עד שהמרנגים נשלפים בקלות, ונגיעה קלה בתחתיתם משמיעה קולות חלולים. מצננים היטב, ושוברים לחתיכות בגודל 2X2 ס"מ.

 

 

5. שמים מחצית מהתותים וכף אחת מאבקת הסוכר בקערה קטנה, ומועכים. מניחים בצד.

6. בקערה אחרת מקציפים את השמנת המתוקה ויתרת אבקת הסוכר לקצפת רכה.

7. חותכים את שארית התותים והבננות לקוביות או פרוסות עבות.

8. מוסיפים לקערת הקצפת את המרנגים השבורים (אפשר לשחק עם הכמויות, ולהוסיף פחות מרנגים לפי הטעם האישי). מוסיפים את הפירות ומערבבים.

7. מעבירים את התערובת לקערת הגשה (או כוסות אישיות) ויוצקים מעל את מחית התותים.