לקראת ערב הגענו לרהט. בכניסה לעיר עצרנו והתקשרנו למארח שלנו, חאלד, כדי שנדע לאן לבוא. הוא לא ענה. חיכינו. וניסינו שוב. כמעט שעה חלפה ועוד מעט חושך. הצלחנו לאתר מישהו שיודע איפה הוא גר ופשוט נסענו אליו. אשתו, הילדים, גיסו וגיסתו קיבלו אותנו בשמחה ובקנקן תה ובלי הרבה מילים. חאלד מתעכב וכבר יבוא.

היה מוזר ומשעשע. פעם ראשונה מאז שיצאנו לדרך שהרגשתי מבוכה. הם חייכו, אנחנו חייכנו, שתקנו, זה לא ממש זרם. הסתכלתי מסביב. זה לא שרציתי לעזוב, אבל כן חשבתי "מה נעשה פה יומיים"? גם הם נראו מוטדים. מהר מאוד הבנו למה. יש בעיה עם החשמל. או שנשארים בלי חשמל או שעוברים לסבתא, כמה מאות מטרים למעלה בשכונה.

אז עברנו לחנות אצל הסבתא, בחצר פתוחה מוקפת בבתים של בני משפחת ג'עאר. ושם הכל נפתח. עמית התעסק בעגינת הקרוואן ואני והילדים נכנסו ל"אוהל" / סככת האירוח / הסלון שבחצר. מסביב לתנור העצים העיניים נפגשו וידעתי שהכל בסדר. גם פה יהיה לנו טוב.

בהתחלה דיברנו על הילדים והגילאים ומי זו מי. האחות הגדולה, הדודה, הגיס, זו ילדה של זו וזה ילד של זו והילדים משחקים. ואז חאלד הגיע, וארוחת ערב, ושיחות גברים ושיחות נשים, והרבה ילדים, וכולם משחקים ולא מבקשים תרגומים כמעט, אלה בעברית ואלה בערבית, וריח קפה ועשן, קולות צחוק ילדים, ומגע כף ידה חרושת הקמטים של סבתא מחזיקה את ידי.

נשארנו ברהט שני לילות ושני ימים, מספיק בשביל להרגיש שיש לנו חברים טובים שמזל שפגשנו. חברים שבטוח נחזור לבקר. חברים שהם עוד חלק מהחברה שלנו, עוד חלק לא מבוטל, עם מורשת ומסורת מדהימה ועם לא מעט בעיות. בעיות שיתקדמו לפתרון רק אם נבין שאין לנו מנוס מלפתח איזו ראיית-על על הדבר המורכב והקסום שנקרא החברה הישראלית. ושראיית-העל הזאת חייבת לעבור דרך הלב, ולא רק דרך ספרי ההיסטוריה, מחקרי האקדמיה, מנהל מקרקעי ישראל, ודוחות הלשכה לסטטיסטיקה.

לא התעמקתי אף פעם בבעיות המגזר הבדואי. ידעתי על הקמת ישובי הקבע ועל הפזורה, על מצוקת הדיור והחינוך, ידעתי שהם מקימים משפחות ענפות, ידעתי שכמו כל חברה שבטית מסורתית הם נתקלים בקשיי הסתגלות לחברה הפועלת לפי סטנדרטים מודרניים, מערביים.

 

כמה נקודות מתוך הלב שעלו לי אחרי הביקור:

1. שיוויון חייב להיות סגולי ולא אבסולוטי, כזה שמכיר בצרכים הייחודיים של כל קבוצה.

2. אי אפשר לפתור את עצמנו מאחריות בגלל שהם עושים הרבה ילדים או "יאללה אודרוב", כמו שחאלד אומר. הם צריכים ללמוד את העולם החדש אליו נקלעו כדי לחנך את ילדיהם אליו והדבר לא קשור אם יהיו להם 3 או 10 ילדים. הדבר כן קשור לכמה אנחנו, הרוב, נבין את האחריות שלנו כלפי המיעוטים.

3. חייבים להפסיק למדוד הכל בעיניים מערביות, בטח ובטח לשפוט בעיניים מערביות ובכלל, לשפוט פחות ויותר להתבונן, להקשיב, לשאול ולהרגיש.

4. אני ממש אשמח לדבר עם מישהו שחקר או חי את הנושא בשביל להבין קצת יותר איך נקלענו למצב הזה ואיך יוצאים ממנו.