תצוגת הדפסה של -- להריסה: וילה בהרצליה פיתוח

הסתכלו היטב בתמונות של הבית הזה – הוא עומד להיהרס. בעליו נאלצו למכור אותו, והקונה בחר בו בגלל המיקום היוקרתי בהרצליה פיתוח: מגרש גבוה יחסית, עם נוף לים. הסגנון הכה דומיננטי של הבית, שנתפר למידותיהם ולפי טעמיהם של הבעלים הקודמים, אינו מתאים לבעלים החדש. גם אי אפשר לבנות בו מעלית, כפי שהוא רוצה. לכן הוחלט להרוס ולבנות חדש תחתיו. למי שתוהה אם בית כזה לא ראוי לשימור, מטעמי יופיו וייחודו האדריכלי – התשובה היא שהוא אינו עומד בקריטריונים: בתל אביב ובירושלים מקובל להכריז על בתים ובניינים פרטיים כמיועדים לשימור. בערים אחרות הדבר פחות מקובל, בייחוד כשמדובר בווילות, ובוודאי כשמדובר בכזו שנבנתה בשנות ה-80 (המבנים הכי "חדשים" שזכו להגנה עד היום הם משנות ה-60).

לסיפור הזה יש גם מימד אנושי מעניין. את הבית תיכנן האדריכל הוותיק אריה פרייברגר. בעל הבית הוא זה שעשה את עבודת הקבלנות, ואשתו עיצבה את הפנים. כלומר, זוהי יצירה משותפת של בני הבית והאדריכל המתכנן, והשלושה גם הפכו לחברים טובים תוך כדי העבודה. את הבית החדש שייבנה תחתיו – שתוכניותיו כבר הושלמו – מתכנן האדריכל הצעיר והמצליח פיצו קדם, שבתיו מפורסמים בקוויהם הנקיים, הישרים והסופר-מודרניים (ראו דוגמאות מרשימות כאן וכאן). קדם מכיר את פרייברגר ובתו נוקו (גם היא אדריכלית, שהצטרפה למשרד המשפחתי לפני כעשור והיום מובילה אותו) – מילדות. שלוש המשפחות מיודדות מזה שנים.

על הבית

נקודת המוצא לתכנון היתה אהבתם של בעליו למקומות שטופי שמש, ובייחוד לאי היווני מיקונוס. הם ביקשו מפרייברגר לתכנן להם בית בסגנון ים תיכוני, בעל קווים לבנים ורכים, ש"יחבק מים". על המגרש המלבני שגודלו דונם נבנה בית בן 600 מ"ר, צבוע בסיד לבן בוהק, בראשו שבשבת בצורת תרנגול כחול (קישוט מוכר באיים היווניים), ובתוכו אלמנטים בנויים רבים - ספסלים, ארונות, מיטות, חלונות וגרם מדרגות - כולם מעוגלים ולבנים. בחירת הריהוט הושפעה יותר מהסגנון הנפוץ בדרום צרפת.

פרייברגר, ששרטט את כל התוכניות ביד (ראו למטה), מיקם את המבנה על המגרש בקו אלכסוני. בכניסה נוצר מעין משולש, שעוטר בקקטוסים. בקצה המשולש דלת כניסה רחבה צבועה בכחול עז, שהוזמנה מנגר על פי תמונה של דלת בבית ירדני. מאחורי הדלת נגלית אדריכלות בקווים זורמים, ללא עכבות, שמזכירה תוככי קונכייה. צירי התנועה הפנימיים מובילים בקווים מעוגלים ורכים אל המרכז – פינת הישיבה במטבח – שצופה על החללים הפתוחים בקומה: סלון, חדר קריאה, מטבח ופינת אוכל.

משחק בין גבהים מעניק לחלל רחב הממדים עומק. מימין, מוגבה בשלוש מדרגות, נמצא חדר קריאה שכולל ספרייה וספסל ישיבה בנויים מאבן. משמאל מתנשא גרם המדרגות הבנוי והעגול. מאחוריו מטבח, מזווה, שירותי אורחים וארון מעילים. מול דלת הכניסה חלל הסלון, נמוך בשלוש מדרגות, ומעבר לו הגינה. בקיר החיצוני נבנתה אח בסגנון סנטה פה, ניו מקסיקו.

משמאל לסלון מטבח מוגבה ופינת ישיבה. ארונות המטבח בנויים מבטון ונצבעו בסיד. דלתותיהם עוצבו בהשראת דרום צרפת: נגרות פשוטת קווים, עם מסגרת וידיות כפתור, שנצבעה לבן. בעלת הבית נזכרת שבמהלך הבנייה היה עליה להתווכח עם הנגרים ובעלי המקצוע, שטענו שהבחירה שלה פשוטה מדי. "היופי הוא הפשטות ואין לה תאריך", היא אומרת.

כל פרט בבית נבחר לאחר חשיבה על אורח החיים והצרכים של בני הבית. במטבח אין ארונות עליונים, אולם בולטים מדפים בנויים שעליהם צנצנות תבלינים וספרי בישול. משטח העבודה והכיור הגדול נחצבו מאבן גילה, שמופיעה גם במקומות אחרים בבית, כמו החיפויים של חדרי הרחצה. מעל כירת הגז ששוקעה באבן נבנה קולט אדים מבטון. את חיפוי הקיר הכינו במיוחד במפעל האריחים הארמני של משפחת בליאן, שסיפק גם אריחים המעטרים את חצר הבית.

בפינת הישיבה שולחן עגול – פלטה על רגל, שנחצבו מאבן גילה. היא מוקפת בחלקה בכיסאות עם גב קש ובחלקה בספסל בנוי מעוטר בכריות ישיבה. היושבים משקיפים על הסלון והבריכה. "החיים מתנהלים כאן", מסבירים בעלי הבית.

בנוסף לקווים המעוגלים הים תיכוניים התחשב התכנון בפריטי ריהוט שאספו הבעלים במשך שנים רבות, במהלך מסעותיהם בעולם. לדוגמה, את גודלו של חדר האוכל הכתיב שולחן אוכל ארוך במיוחד מעץ אורן ישן, שהובא מאנגליה, שם תיפקד במקור כשולחן המשרתים, שעליו נעשו עבודות הבית בקומת השירות התחתונה. מולו הוצבה שידה מעוטרת ב"אם הפנינה" (השכבה הפנימית הבוהקת של הצדפה) - עבודת יד שנקנתה במזרח ירושלים. שני כסאות דמשקאים שנקנו בירדן מיד עם חתימת הסכם השלום, הוצבו בראש השולחן. מחוץ לחדר האוכל, וקצת מתחתיו, מוקמה הבריכה, המעניקה אשליה כאילו הוא צף מעליה.

האלמנט הבולט ביותר בבית היא הכיפה שבראש החלל, מאויירת בעבודת יד. הכיפה היתה לבנה במשך במשך שנים, בעוד בעלי הבית חיפשו אחר פתרון יצירתי כדי לקשט אותה - עבודת אמנות או מנורה מיוחדת. כשטיילו באוזבקיסטן התאהבו שם בציורי הקיר המסורתיים, והזמינו אמן אוזבקי וארבעה מתלמידיו לישראל. במשך חמישה שבועות עבדו האמנים על עיטור הכיפה המדוקדק והסימטרי, 12 שעות מדי יום. משני צדי הכיפה חלונות גדולים בצורת חצי סהר, שמכניסים אור טבעי למסדרון העגול המוביל לחדרי השינה. כדי שלא יהיו שקופים מדי הוזמנה האמנית טובה כרמון לאייר עליהם גפנים בהתזת חול.

בקומה העליונה שלושה חדרי ילדים וחדר הורים. כל הרהיטים – ספריות, שולחנות כתיבה ומיטות – בנויים בטון וצבועים בסיד לבן. בסוויטת ההורים מוגבה חלל הרחצה ממפלס החדר בשלוש מדרגות. על רצפת המקלחון העגול שטיח פסיפס בגווני אבן הריצוף. בתקרתו לבני זכוכית שמעבירות את האור הטבעי. מול המיטה ותחת חלון רחב ממדים נבנה ספסל ישיבה. לצדו מובילה דלת עץ לבנה למרפסת המשקיפה על הבריכה. גם בקומה הזו, כמו ביתר חלקי הבית, פרושים שטיחים אוריינטליים, אוסף פסלים ופריטים מיוחדים שהובאו מרחבי העולם.

מסוויטת ההורים מוביל גרם מדרגות צר אל הגג השטוח, הפונה אל הים. בקודקוד הגג שבשבת תרנגול כחול, שמשלים את האשליה של גג על בית באי.

בקומת המרתף חלל מרכזי שבו פזורים משחקים. חצרות אנגליות רחבות ידיים מכניסות אליה אור, ויחד עם גובה תקרה לא סטנדרטי קשה להרגיש שמדבר במרתף. בקומה זו מוקמו חדר עבודה, חדר אורחים וחדר שירות.

בחצר האחורית, נמוכה מקומת הכניסה, נבנתה בריכת שחייה שרוצפה בפסיפס ירוק בהשראה דרום צרפתית. בגינה הצופה לים פינות חמד כמו פינת ישיבה בנויה לצד מנגל, שעוטרה באריחים ארמנים מצויירים מבית בליאן. באחת הנישות הוטבע ציור של עץ החיים, חתום על ידי מרי בליאן, אם המשפחה.

ראשון בסדרה של בתים דומים

עם סיום בנייתו של הבית, ב-1984, ביקשו לקוחות נוספים של אריה פרייברגר לתכנן להם בתים בסגנון דומה, אולם זהו המועדף עליו. "הפרופורציות שלו, ריבוי המישורים והיחסים בין הגבהים בחלל הפנימי, הופכים אותו למוצלח ביותר", הוא אומר. בתו נוקו פרייברגר, אדריכלית שמנהלת את המשרד המשפחתי, מוסיפה: "זה לא בית רגיל, זו יצירת אמנות. מעציב שאין פיקוח על בתים פרטיים כמו על בתים ציבוריים".

אבל אביה, שנמצא בשנות ה-80 לחייו ועדיין עובד, משלים עם ההחלטה: "לכל פרויקט אדריכלי יש אורך חיים מסוים. בית הוא לא 'פור אבר'", הוא אומר. "ייבנה במקומו בית אחר עם מעלית, ויהיה בסדר. הקונה רצה מראש את המגרש ולא את הבית. הוא רוצה בית מודרני, שבו במגע כפתור תזוז הדלת ותעלה המעלית.

"כשבנינו את הבית שינינו את התוכניות תוך כדי בנייה. הנמכנו תקרות כדי שישתלבו יותר טוב, קיבלנו החלטות בשטח. זהו בית מורכב – הכל בעבודת יד, וכולנו מעורבים בו רגשית. כשסיימנו התגובות היו חד משמעיות – אהבה או שנאה. שגריר מצרים בישראל, למשל (מוחמד עאסם איברהים), התאהב בבית ושכר אותו לארבע שנים".

ובעלת הבית מסכמת: "כשבנינו היתה אופנה ים תיכונית בישראל. אחר כך כולם בנו בסגנון טוסקנה. עכשיו הגיע זמנו של המתנ"ס היפני - בניינים מודרניים עם קירות זכוכית ענקיים, שאני לא מבינה איך מחזיקים ואיך מחממים. כולם אומרים לי שסגנון ים תיכוני הוא פאסה. למה? הרי אנחנו גרים בים התיכון".