"אולי במקרו הכלכלה היא נפלאה וישראל עומדת במשבר העולמי יוצא מן הכלל, יותר טוב ממדינות אחרות, אבל בסך הכל יש תחושה של תסכול גדול, שלא יודעים לאן הולכים. משהו פה נדפק לגמרי" מסביר לי מוטי קירשנבאום. "אתה וזוגתך שייכים למחנה עצום של צעירים שמרגישים שאין תוחלת. הבעיה היא לא רק זה שאין תוחלת לגבי מה יקרה אתכם בשנים הבאות, אלא גם לתוך איזו מדינה אני מגדל את הילדים שלי והנכדים שלי. אתה נשוי, אתה עובד, אתה חרוץ, אתה משרת בצבא ומשרת במילואים, אתה אוהב את המדינה - ואתה לא יכול לגמור את החודש ואין לך סיכוי להגיע לדירה. אתם הופכים להיות חומר הגלם של המהפכה הזאת, הצעירים".

 

אנחנו בדרך קצת יותר משלושה שבועות. פוגשים אנשים, שואלים, מקשיבים, מתבוננים, עורכים, מעלים קליפים לאינטרנט, במטרה למצוא מחדש את הדרך שהלכה לנו לאיבוד, את הערך הבסיסי שסביבו נוכל לבנות כאן ביחד עתיד משותף.

 

כשעצרנו במכמורת, ניצלתי את ההזדמנות לקפוץ לביתו של קירשנבאום. לא נפגשנו בעבר ולא הכרתי אותו, אבל רציתי לדעת מה הוא חושב על המצב והאם יש לו טיפים לדרך ממרום שנותיו עתירות הניסיון. קירשנבאום כבר לא ילד. הוא פותח את הבוקר עם תה ושלושה וחצי כדורים לסידור לחץ הדם והכולסטרול. כשדיברנו ותיארתי את המצב, הוא הסכים איתי.

 

כהרגלו, הוא היה חריף ונחרץ וקבע שלצערו הדרך היחידה לשינוי ושיפור פני העתיד שלנו תהיה כואבת. חיתוך בבשר החי. אני לא הסכמתי ועדיין לא מסכים. אולי זה העיסוק התמידי בסאטירה ובציניות, אולי זה חוסר האמונה בצדקת הדרך שהוא תיאר כאחד המרכיבים העיקריים להתפרקות החברה – אבל קירשנבאום, בכל אופן, כבר השלים עם כך שהדרך אבדה וככשאלתי אותו "אז מה עושים", הוא החזיר לי את הכדור – "אתה מספיק מבוגר. תחשוב".

 

אז זהו, שחשבתי. בגלל זה בכלל יצאנו למסע, כי חשבתי שזה מה שאני יכול לעשות. המשכנו לשוחח, אבל קירשנבאום לא נתן תשובה. הוא נשאר פסימי מפויס ואני אופטימי מבואס. בסופו של דבר זה מגיע למקום פשוט. איך כל אחד ואחד מאיתנו רוצה לראות את העתיד שלו ומה הוא מוכן לעשות בשביל זה. מבחינתי אין תירוצים. אין אופציה להרים ידיים. וזה בכלל לא משנה שזה נראה כאילו אין סיכוי, כי באמת כל אחד מתוך הבית שלו לא יכול לשנות כלום, אבל אפשר לצאת מהבית לכאן ולפייסבוק, לחפש "משפחה בדרך", לראות קליפים, לעשות לייק ולשתף ואולי עם יותר ויותר אנשים נוכל לראות את השינוי קורה.