הדפסה
לכתבה באתר
אנחנו עומדים בשורה, לבושים חולצות לבנות מגוהצות. באולם ההתעמלות הגדול טקס יום הזיכרון עומד להתחיל. המורה יפה עוברת תלמיד תלמיד, ונותנת לנו להדביק על כיס החולצה מדבקה. אני מסתכל על הצמח המוזר הזה, עם פרחיו הכדוריים האדומים, דווקא נראה בכלל לא ישראלי. "זהו דם המכבים", היא אומרת בחיוך. איזה מסכן הצמח שקיבל שם כזה נוראי ואכזרי, אני תוהה לעצמי, ואז נשמעת צפירה.
אין ילד במדינה שאינו מכיר את המדבקה הזו. שנים תהיתי איך הצמח הזה קשור ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. יש שתי תשובות: המסורתית הישראלית, שמתהדרת בנופך רומנטי - שבכל מקום בו נפל חייל ישראלי, צומח פרח דם המכבים. וההיסטורית - וכנראה גם הריאלית - מנהג מסורתי בריטי מימי מלחמת העולם הראשונה, אז נהגו בחודש נובמבר לענוד על דש הבגד פרג אדום, שסימל את דמם של החיילים הבריטים בשדות הקטל של פלנדריה. אז רצינו גם, ולנו יש את דם המכבים.
איך מקבעים מסר בזיכרון קולקטיבי? איך מקדשים שכול? איך מדינה מנציחה אובדן? לפני כחודשיים קיבלתי מתנה מדהימה מחבר קרוב: "האנציקלופדיה י.לבני לבולי ישראל". הספר, במהדורה מוגבלת מ-1969, בעל כריכה עבה ואדומה עם הטבעה מוזהבת עליה, מציג את כל הבולים והחותמות הרשמיות של ישראל מקום המדינה ועד 1970. החלטתי לבדוק איך מדינה מספרת את הסיפור שלה דרך הבולים שיצאו לכבוד ימי הזיכרון והעצמאות. מה ישראל מעניקה לעצמה ליום ההולדתה. מתברר שלא מעט פרחים. טייק א לוק:
1950 מציגה מעבר מגלות לקוממיות, ובולי העצמאות מאז והלאה משנים את אופיים: קרבות ופרחים מלווים את החגיגות. אבל ושמחה, יגון ותקווה שזורים זה בזה שוב ושוב. הניסוח הרשמי לימי הזיכרון הוא למען "לוחמי הקוממיות", ושובל הבול הוא זה שמנציח את אותם ימים.
ואז מגיעות ארבע שנים של יצירתיות: שבע שנות עצמאות ושבעה קנים למנורה, סרט כחול-לבן בצורת הספרה 8 על סמל המדינה, מטוס סילון מצייר 9, ומנורה עם עשרה עלים לציון עשור לעצמאותנו. שימו לב לפונטים המשתנים - טיפוגרפיה עברית במיטבה:
בין אם נגמרו הרעיונות היצירתיים ובין אם הבינו שזה לא מספיק רגשני ורומנטי, בשלוש השנים הבאות המדינה חוזרת להנציח את פרחי ארצה. קורה משהו מעניין: שימו לב לניסוח בשובל המציין את יום הזיכרון. צה"ל משתרש בתודעה. מעניינים לא פחות שילובי הצבעים בין הטיפוגרפיה וצבע סמל המדינה באותו שובל.
כנראה שלא נותרו הרבה פרחים בשדותינו, כי מ-1964 המדינה מציינת את ימי הזיכרון ואת ימי העצמאות דרך מדע, טכנולוגיה ואדריכלות מקומית:
1965 גם היתה השנה האחרונה שבה הונצחו יום העצמאות ויום הזיכרון בבול משותף. מעתה המדינה מוציאה שני בולים - אחד לכל מועד.
הבולים שראינו עד כאן מלמדים לא רק על הלך הרוח של המדינה המתהווה, אלא גם על האבולוציה שהעיצוב הגרפי הישראלי עבר. התחלנו מבולים בסגנון אירופאי קלאסי וריאליסטי, וסיימנו עם בולים מודרניים ומינימליסטיים בצבעוניות פשוטה. הטיפוגרפיה העברית מציגה עושר ומנעד בלתי נתפס של פונטים: מקלאסיים, סריפיים ומקושטים מאוד, עד לפונטים סופר מודרניים, גיאומטריים ופשוטים. המדינה גדלה ואיתה גם השפה העיצובית המקומית.
אז מה היה לנו ב-20 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל? קצת מדע, קצת מורשת קרב והמון המון פרחים. נדמה ששלושת העשורים הראשונים של המדינה היו תמימים. השנים שבאות אחר כך כבר מציגות תמונה שונה: המציאות שלאחר מלחמת יום הכיפורים הרבה יותר קודרת ופסימית. הנצחת ימי הזיכרון כבר לא עוסקת בתקווה ובמבט קדימה, כי אם באבל וקיבועו כחלק מהדי-אנ-איי שלנו. בשבוע הבא - חלק ב'. הנה דוגמה מייצגת:
מימין: בול לזכר חיילים שמקום קבורתם לא נודע. עיצוב: אסתר גרינמן; משמאל: האנדרטה ליד הכנסת. איור של אסף ברג/1975
זיכרון קולקטיבי לא פשוט לקבע, ומסרים לאומיים לא קל להנחיל. הדואר שלפני עידן האינטרנט היה מערוצי התקשורת הישירים והעיקריים של מדינה מול אזרחיה, בעיקר באמצעות הבולים. את דם המכבים פגשתי לראשונה כילד בן שש, מצויר על מדבקה. עד היום משרד הביטחון מחלק את אותה מדבקה בדיוק לילדי ישראל. ככה משרישים דימוי, ככה משרישים תודעה.