"הרגתי אותך!" צועק בן הארבע.

 

"אני מת!", קורס אחיו בן השש על רצפת המטבח בנפילה מדודה היטב מלווה בסלואו מושן דרמטי. אחרי רגע הוא קם לתחייה ותוקף בחזרה.

 

אני מסתכלת עליהם. אחד מפנה רובה צעצוע כלפי אחיו ושניהם מתענגים על המשחק. כל זה לא היה מקבל נופך משמעותי לולא שעה קודם לכן שאלתי אותם אם הם יודעים מה מציינים ביום הזיכרון. מתוך בליל של חלקי הסברים במילים לא שלהם הם ניסו לומר משהו על מדינה, חיילים ומוות. יכולתי לחוש את המבוכה שלהם. לא בגלל שלא יכלו לדקלם הסבר ברור ומלא, אלא מתוך איזו תחושה שהייתה לי, שהם חוו שזה נושא כבד, כששוחחו איתם על זה בגן ובבית הספר. שהם יכלו לחוש שיש בזה יותר מהמילים עצמן.

 

איך מסבירים מהו המוות? מה זו מלחמה? ומהם אויבים? אלה הם נושאים גדולים שמטילים צל גדול על מעט שנות גילם. איך מסבירים להם מבלי להבהיל, אבל בטבעיות שנוסכת בהם את הביטחון, שגם אם לא הבינו עד הסוף, יש לכך משמעות ומישהו מבוגר מבין אותה ויש לי הסבר. נדמה לי שלפני עידן משחקי המחשב היה קל יותר לגשת.

 

בשדה הקרב הפרטי שלהם שמתרחש על מסך בתוך הבית - המקום הכי בטוח שהם מכירים, התקפה היא מהלך מוצלח, מוות הוא רק זמני, חיסול משמעו ניצחון, והאויב הוא הזדמנות להקיש חזק יותר על המקלדת. כמה פשוט. לקראת יום הזיכרון נראה לי שהם מרגישים פתאום שיש במושגים האלה עוד משהו. החולצות הלבנות, הטקס השקט והשירים העצובים, מספקים חוויה שכל מילה תקטין אותה. הורים מתקשים לנסח הסבר, גם מכיוון שהם חושבים שאולי כדאי לחסוך מהם את הקושי כדי להגן עליהם כל עוד אפשר, וגם כי אנחנו עצמינו מתקשים לגעת בקושי.

 

המוות הוא חלק מהחיים

 

כדאי להתחיל מזה שנפנים, אנחנו ההורים, שכדאי לא להתעלם ולהתחמק. זה לא באמת מגן עליהם. הם יחוו שמסתירים מהם משהו מפחיד. הם עלולים להרגיש שלא סומכים עליהם שהם מסוגלים להתמודד, ובכל מקרה, מה שהכי חשוב זה שמשדרים להם שכאב ומוות לא אמורים להיות מנת חלקם. כשאנחנו מטפחים בהם את העמדה הזאת אנחנו שולחים אותם לשדה הקרב של החיים בלי כלים, מול האפשרות שמתי שהוא בחיים זה יפגוש אותם. יום הזיכרון מעניק דווקא את ההזדמנות לאפשר מפגש גם עם קושי ופחד, כי מוות וכאב הם חלק טבעי ובלתי נפרד מהחיים.

 

 

פחות משנה מה אומרים ובאיזה מילים משתמשים בדיוק. יותר חשוב מתוך איזו גישה פונים לנושא. חשיפה לחיים כפי שהם במלואם, מבלי לפסוח גם על חוויות ותחושות לא קלות לעיכול, בונה את החוזק להתמודד איתן. קשה לנו עם זה מכיוון שהאמת היא שאצל כולנו קיימת השאיפה להיות שמחים ורצון להימנע מעצב, אבל כשאנחנו נמנעים מרגשות מסוימים אנחנו מוותרים על הדרך, מבלי להבין את זה, גם על עומקם של תהליכים, וגם על החיים כפי שהם במלואם.

 

לצערי, מוות הוא נושא קבוע לשיחה אצלנו בבית. כולנו, כולל הילדים, וגם כשהיו תינוקות, מגיעים לבית הקברות פעם בשנה לקבר של הדוד שלהם, שנהרג בתאונה מצערת לפני חמש שנים. התמונות על הקיר, הפינה בסלון בבית סבא וסבתא והזיכרונות שעולים מפעם לפעם ומציפים אותנו, מעניקים לנו הזדמנות להציע להם את הדרך שלנו להתייחס למוות ולכאב. הדרך שבה הם עומדים שקטים שלא כהרגלם ומתבוננים ליד הקבר בכל אזכרה, מסמנת לי שהם סופגים, ממיינים ומפלסים לאט לאט את הדרך האישית שלהם להבין את הבלתי נתפס. הכי טוב שאני יכולה לעשות זה לנסות שלא להפריע להם.

 

"כאבך הוא התבקעות המעטה המגונן על הבנתך.

כשם שגלעין הפרי נבקע למען ייחשף ליבו לחמה,

כך עלינו לדעת כאב.

בתהות לבך תמיד על כל פלאי חייך,

לא יפלא כאבך משמחתך.

קבל את חליפות עיתי לבך

כקבלך את העונות החולפות בשדותיך

ואז תשקיף בלב שקט אל מעבר חורפי ענותך.

הרבה מכאבך אתה בחרת בו.

שיקוי מר הוא שנותן הרופא בך,

לרפא את החולה בקרבך.

שים אמונך ברופא, ועל תרופתו בהשקט ובבטחה.

כי ידו, אף אם קשה ומכאיבה,

מונחית בידו האמונה של הבלתי נראה.

והגביע אשר יגיש, אף אם יצרוב שפתיך,

נוצר בחומר שנלושו בו דמעות הקודש של יוצר הכל:.

על הכאב, ג'ובראן חליל גובראן