במסגרת היומולדת הממשמש ובא וחשבונות הנפש האובססיביים המתלווים לקרבה למוות, נפל לי אסימון.

הפרידות שלי, כולן, לא נבעו מאוסף של נסיבות חיצוניות ואי הסכמות, אלא מסיבה אחת בלבד (תמיד אותה אחת!), וזו אותה הסיבה שרוב הזוגות נפרדים בגללה: חוסר היכולת להתמודד עם המעבר משלב 1 לשלב 2.

 

בשבילו זה דני, בשבילך שלב

 

המספרים אחד ושתיים אמנם קרובים זה לזה, אבל אל תטעו, החוויה רחוקה שנות אור.

שלב 1, ההתאהבות הוא קל. כל מה שדרוש בשביל להתאהב הוא דמיון מפותח, רצון עז, ומינימום פעילות מוחית, כפי שיעידו גרסאות שלכם מגיל 20.

כל אחד שהתאהב אי פעם יוכל לאשר שהתאהבות היא הדבר הכי לא אישי בעולם. כשרוצים להרגיש את זה, מרגישים את זה, לא משנה מי עומד מולך.

התאהבות היא מצב אשלייתי למחצה, אנטי פיכחון, סוג של טמטמת קולקטיבית שבה שני אנשים שלא רואים טוב ולא שומעים מי יודע מה משליכים אחד על השני את הפנטזיה שלהם.

 

 

אם לא תתפכחו מהר, זה ייגמר ככה. ותיזהרו מהרכבת, כן? (צילום: thinkstock)
אם לא תתפכחו מהר, זה ייגמר ככה. ותיזהרו מהרכבת, כן? (צילום: thinkstock)

 

זה פתטי, זה אדיוטי וזה הכי כיף בעולם. חבל רק שזה אף פעם לא מחזיק.

לא כי משהו לא בסדר בנו, אלא כי זה לא אמור להחזיק. לצפות להמשיך להיות מאוהבים עד קץ הימים זה כמו לצפות שהעונות לא יתחלפו. הבעיה שלנו היא שאנחנו משום מה מסתובבים עם הרעיון המוטעה שאומר שהתאהבות היא מדד לגודל האהבה או המשיכה, כשלמעשה היא יישות בתפקיד. אמנם משמעותית, אבל ברת חלוף. מאתיים המטר הראשונים של ריצת מרתון, אם תרצו.

ועדיין, כשהיא נעלמת כפי שהיא אמורה, אין מופתעים מאיתנו. אנחנו נכנסים לסטרס וטועים לחשוב שעצם העובדה שההרגשה המופלאה והמשכרת נעלמה מצביעה על בעיה קשה במערכת, כשהאמת היא שהיא בסך הכל מצביעה על התרחשות אובייקטיבית לגמרי: בסך הכל רצנו מאתיים מטר.

קו הסיום עוד רחוק, אבל בכל זאת רובנו מתמוטטים על האספלט, מתנשפים ומיוזעים, רוצים רק לחזור אחורה, גם אם זה אומר להתחיל מהתחלה. סיזיפי מאד, תודו, וכל זה רק כדי לא לעבור לשלב 2.

 

שלב שטונדה

 

אני לא יודעת איך לא ראיתי את זה עד עכשיו, אבל זה מה שתמיד קרה לי. הבהלה שלי משלב 2 הייתה כל כך עצומה שפשוט הייתי נסחפת לתוך פסטיבל חרדות והתעללויות הדדיות, בנסיון נואש "להחזיר" משהו שחמק, כשנקודת ההשוואה שלי היא כמובן ההתאהבות.

ההרגשה הזאת ממכרת. הרגשת אותה פעם אחת, תחפש אותה תמיד.

ככה אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך כל מיני אהבות לא אפשריות, כי ביננו, אין כמו דרמות כדי לספק את הסם הספציפי הזה.

למה ללכת על מישהו שאפשר לבנות איתו חיים? חיים זה משעמם, זה עבודה. חיים זה הכי רחוק מפנטזיה, מקסם, מהתאהבות. ואחרי כמה אפיזודות כאלה התשישות גוברת עלינו ואז אנחנו אומרים דברים כמו "די, עכשיו אני אהיה מעשית ואחפש מישהו שלא עושה לי את זה".

כמובן שגם זה לא עובד, כי התאהבות, למרות שהיא זמנית, היא מחויבת המציאות וחיונית. היא אמורה לתת לנו מעין הדגמה של המצב האידילי שיכול להיות בין שניים, והדגמה, כשמה כן היא, התוקף שלה מוגבל.

לפעמים שבועיים, לפעמים כמה חודשים, אבל זה תמיד נגמר.

כשהתאהבתי בפעם האחרונה הייתי חודש שלם בהלם. הפתיע אותי שאני עדיין מסוגלת להגיע למצב בו מתהפכת לי הבטן כשנוגעים בי. היה מושלם, ואמרתי לעצמי שהפעם אני לא אעשה את הטעויות הרגילות שלי. נכשלתי בענק, כמובן, אבל עכשיו לפחות אני יודעת למה.

 

 

ככה נראית הפנטזיה. הבעייה הגדולה, כמובן, היא עם המציאות (צילום: שאטרסטוק)
ככה נראית הפנטזיה. הבעייה הגדולה, כמובן, היא עם המציאות (צילום: שאטרסטוק)

 

בדיעבד אני מבינה כמה הלחץ שהרגשתי היה קשור למצוקת המעבר בין השלבים, וכמה האכזבה התמידית הזו שלי היתה הרסנית. בדיעבד אני מבינה שעשיתי את זה עם כל אחד שהייתי איתו. ולא בסבבה, בציפורניים.

מסכנים, עם כל האהבה והרצון הטוב, אני בטוחה שלהיות איתי מרגיש לפעמים כמו להימעך על ידי מכולה. אף פעם לא הצלחתי לעבור לשלב 2, כי זה דורש דבר שהוא נורא מסובך וכואב בשבילי: לשחרר את הפנטזיה, בלי להתאכזב ובלי לכעוס, ולהתחיל לראות את מי שעומד מולך כמו שהוא, בHD, עם הנקבוביות והכל.

 

תראה את הנקבוביות, מותק

 שלב 2 הוא השלב הכי מגעיל בעולם. רוב הזוגות אינם שורדים אותו, במיוחד אם מדובר במכורים לרגש, כמוני.

אין ברירה. חייבים להשלים עם העובדה שההתאהבות נועדה מלכתחילה להימשך זמן קצוב בלבד, ושהתאהבות היא לא אהבה. היא ההיפך הגמור.

אם להתאהב זה להגיע לגן עדן בדרך קיצור ועם עיניים קשורות, אהבה רק מתחילה במסע המפרך הזה, בהיזרקות האכזרית חזרה למציאות, בלי לדעת אם חלמת את המקום הזה, ובלי מושג איך מגיעים לשם שוב.

כל תפקידה של ההתאהבות הוא לתת לנו טעימה ממה שיכול להיות, ולגרום לנו לרצות, מאותו רגע ואילך, לעשות מה שצריך כדי להגיע אליו שוב. ומה שצריך זה לחשוק שיניים ולעבור שלב.

שלב 2 הוא מפוכח, מבלבל, קשה וארוך כמו הגלות. זהו השלב שבו עינינו הסומות נפערות לרווחה רק כדי להיווכח שבן הזוג שלנו, הגרבצן, מזיז את ביצה שמאל ימינה ואת ביצה ימין שמאלה תוך בהיה בחלל במשך כ80% מהיממה, ואוזנינו הפקוקות נפתחות לשמוע את הסאונד המרתיח של רשרוש העיתון והלעיסות על הבוקר.

שלב 2 הוא השלב שבו הפרפרים מתים ורוחות הרפאים שלהם חוזרות לבקר רק כשרבים עד סכנת היכחדות, תדירות הסקס יורדת לחצי, הריקבון הביתי מתגבר על המצפון החברתי, וכמובן שאף אחד לא לוקח את השני לשדה התעופה. שייקח מונית קושיליאמאשלו.

מה אני אגיד לכם, שלב 2 הוא שלב נוראי. אפילו אם נשארתם ביחד זה לא אומר בהכרח שעברתם אותו בהצלחה. אני מכירה זוגות של שנים שעדיין סוחבים את הגעגוע לשלב 1 ומסתובבים עם הבעה של מיאוס מאוכזב. השאר פשוט לא עומדים בנפילה הזאת מגן העדן, וחותכים, מתנשפים ומיוזעים ומתחילים מהתחלה. וכולה עברו מאתיים מטר.