הדפסה
לכתבה באתר
כיצד יוצרים איזון נכון בין בניין ישן בעל חשיבות תרבותית שאיבד את משמעותו, לבין הרצון להעניק לו תפקוד מחודש ואיכותי? בימים אלה נשלמות עבודות החידוש של בניין ידוע, שתיפקד במשך 50 שנה כספרייה המרכזית של מכון ויצמן ברחובות. כעת הוא הופך למרכז כנסים ומבקרים.
40 מיליון שקלים, שהושקעו במשך שנה וחצי של שיפוץ ובנייה, אמורות להחזיר לספריית "ויקס" (תחת ידיו של האדריכל אמיר קולקר ממשרד "קולקר קולקר אפשטיין"), משמעות וערך כמוקד מרכזי באחד הקמפוסים המטופחים בישראל. את הבניין המקורי תיכנן האדריכל אריה אלחנני, מי שחתום בין היתר על תכנון היכל התרבות של כפר סבא, הספרייה המרכזית של אוניברסיטת בר אילן ו"גן העיר" בתל אביב. אלחנני תיכנן מבנים נוספים בקמפוס מכון ויצמן; זהו המבנה הראשון שלו שעובר שיפוץ ועדכון.
כשספריית ויקס פתחה את שעריה לחוקרים ב-1958, היא כבשה מיד את מעמדה כאחד המבנים הבולטים במכון. חשיבותו של הבניין התבססה על מיקומו לצד הציר המרכזי בקמפוס, יחד עם תקרת קליפות הבטון האלכסוניות ששברה את הקווים הישרים שבהם מתאפיין גוף הבניין. בנק ישראל בחר בספריית ויקס, 20 שנה לאחר שנחנכה, להתנוסס על שטר של חמישה שקלים כרקע לדיוקנו של הנשיא הראשון, חיים וייצמן. אגב, השטר עוצב ב-1978 על ידי פאול קור (שחיבר ואייר גם את הספר "כספיון הדג הקטן"). את הספרייה עיצב אלחנני ברוח התקופה ובהתאם לסגנון הברוטליזם: קונסטרוקציה וחומרי בנייה חשופים, שימוש בזכוכית, בטון, מתכת ואבן. המבנה שיקף ערכים של צניעות, פשטות וכנות – כולם דהו עם השנים והתפוררו יחד עם הבטון שהתחמצן ונהרס.
התוכנית המלבנית הפשוטה של הבניין כללה קומה תחתונה, מפולשת בחלקה, שהדגישה את הקומה העליונה שבה שכנה הספרייה עצמה. הדגשת הנתק בין הקומה העליונה למפלס הקרקע יצרה תחושה שהבניין מרחף (אולי בהשראת וילה סבואה המהפכנית שנבנתה 30 שנה קודם לכן סמוך לפריז, בתכנונו של האדריכל לה-קורבוזיה). הבניין נראה כמרחף מעל למדשאה המטופחת, שעיצבו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור.
עם השנים הוזנח הבניין וסבל משינויים שפגעו בצורתו, וממילא תמורות הזמן העתיקו את מאגרי הידע מהספריות המסורתיות, האוגרות ספרים וכתבי עת על מדפיהן, אל המרחב הווירטואלי. תפקודו וחשיבותו של הבניין דעכו. בסוף העשור הקודם החליטה הנהלת המכון להשקיע במבנה הייחודי, לחדש אותו ולשנות את ייעודו. כעת, תחת השם החדש "מרכז דוד לופאטי", הוא כולל 3,000 מ"ר של ייעודים שלא נכללו במבנה המקורי.
הבניין סיים את תפקידו
ספריית ויקס היא חוליה נוספת במאבק המתחולל בשנים האחרונות בין שוחרי שימור המבנים לבין האדריכלים הפרגמטיים. זהו מקרה מבחן מעניין, שהרי מדובר במבנה היסטורי שהודות להופעתו על שטר כסף הפך לסמל אקדמי, אדריכלי ותרבותי, ומנגד כבר אין בו צורך. מהו עתידו של מקום כזה?
בהעדר תפקיד חברתי לאדריכלות, היא נאלצת להיתלות בתחומים כמו שימור וטכנולוגיה שמתמקדים בתדמית, בטכניקה ובאשליה, אך לא בתכנים אמיתיים כמו סביבות המגורים או סביבות עבודה. מובן שבעולם המערבי השימור והטכנולוגיה בתחום התכנון הם נושאים משניים, אך בישראל המשתוקקת למסד מסורת ולהדביק קידמה הם תופסים במקרים רבים את כל הבמה.
הנהלת המכון יכלה לכאורה להרוס את המבנה ולהקים אחר תחתיו, כדי לשרת ייעודים רלבנטיים לתקופה זו. היא בחרה שלא לעשות זאת, אך מקבלי ההחלטות היו חייבים להתמודד עם שאלת השימור ולקבל הכרעות לכאן או לכאן. האדריכל אמיר קולקר, שהוזמן לעמוד בראש צוות התכנון, פתר את השאלות בדרכו שלו. בסיור שערכנו בבניין המחודש, הנחשף כאן לראשונה, סיפר קולקר על ההתלבטויות שליוו את התכנון וציין את התפיסה המודרניסטית שהייתה מקובלת בעבר, בעיקר על אלה שתיכננו את המבנים שהיום רבים מבקשים לשמר: בניין שסיים את תפקידו צריך להיהרס, לטובת בניין חדש ש"יעבוד" טוב ממנו. באותה נשימה מיהר קולקר להסתייג מהרעיון הזה, בנימוק שהוא מתעלם מערכים תרבותיים שהבניינים נושאים.
וכאן חוזר הקונפליקט: כיצד לא מבטלים ערכים תרבותיים ראויים לכבוד ולשימור, ומצד שני מאפשרים לבעל הנכס להשתמש בנכס שלו? לדברי קולקר, המתח הזה מופיע בכל עבודת שימור, "והתפקיד שלנו הוא לא להתחמק מהשאלות הקשות אלא להתמודד איתן באומץ. אסור לך להתחמק מהן ולחשוב שמה שהיה הוא שיהיה".
הדברים נאמרים בזמן שקולקר ומשרדו משפצים את היכל התרבות בתל אביב, על רקע ביקורת חריפה נגדם מצד שוחרי השימור הקפדניים (שאף ניסו למנוע את הפרויקט כולו, בטענה שהוא מזיק באופן בלתי הפיך להיכל), מאבק שאף הגיע לאולמות בית המשפט. בשני המקרים הוטחה ביקורת על שהאדריכלים אינם שומרים באופן משביע רצון על מבנה שהפך לסמל.
ספריית ויקס היא אפילו מקרה קיצוני אף יותר מהיכל התרבות: ההיכל יישאר אולם קונצרטים, אבל הספרייה מתה והופכת לאולמות דיונים, הרצאות וקוקטיילים. השינויים הקיצוניים בפנים הבניין לא מנעו מקולקר להותיר את החזית הראשית כמעט שלמה. בשורה התחתונה הבניין נותר על מכונו, אמנם עם שינויים גדולים אך החיבור בין עבר להווה נותר מודגש בכל חלקיו.
"שינויים דרמטיים"
חידוש המבנה כלל את שיקום משטחי הבטון החשוף שהתבלו; קיר הפסיפס הכחול בכניסה, שנפערו בו חורים, הושלם ונוקה; ופרטי המעקות והריצוף שהתבלו הוחלפו בחדשים. האדריכלים לא רק עיצבו מחדש את הבניין, אלא גם את פרטי הנגרות והפרזול. אולם הכינוסים המרכזי הוא גולת הכותרת של הפרויקט: מדובר באולם שלא ניתן להתעלם מההשקעה הגדולה שנעשתה בו, כספית ותכנונית.
קומת קרקע:
• מרכז מבקרים ובו חדרי משרדים ותצוגה באולם עם רצפת זכוכית, שם יוקרן מופע אור-קולי של 360 מעלות בעיצוב אמיר זהבי.
• "קפה מדע" – בית קפה הצופה אל גן גסטטנר. דרך פתח רחב, התקרה והרצפה גוזרים תמונה אופקית של הנוף. האדריכל רואה בכך מחווה לעבודתו של האדריכל, לודוויג מיס ון דר רוהה.
• מבואה למרכז הכנסים.
קומה מרכזית:
• אולם אירועים המאפשר לכנס 200 סועדים סביב שולחנות.
• אולם התכנסות לנשיא המכון.
• אולם הרצאות ודיונים עם 370 מושבים (המצטמצם באמצעות מחיצות אקוסטיות לאולם של 100 מושבים).
• מטבח המקושר באמצעות מסדרונות נסתרים לאולמות השונים.
• מרפסת-דק המותאמת להקמת אוהל ארעי בחודשי החורף, ולאכלס 400 סועדים.
קומת גלריה:
• משרדי המזכירות האקדמית.
קולקר מודה שבמונחים של פרויקט שימור, בוצעו "שינויים דרמטיים" כהגדרתו. החל מפיתוח הנוף סביב הבניין ושינוי הגישה אליו (בתכנון אדריכל הנוף המקורי דן צור), דרך בניית קפיטריה בקומה התחתונה שלצורך הקמתה הוארך קיר האבן בחזית הצפונית; בקיר הפסיפס הכחול, שכמוהו יש גם בהיכל התרבות בתל אביב, נפרץ פתח לחלון-סרט דק; החצר במרכז הבניין נסגרה, רצפת ה-PVC הוחלפה באריחי גרניט פורצלן. מערכת ההצללה הדינמית מאזבסט בחזית הצפונית הוחלפה בלוחות פח קבועים שנצבעו בצבעי האזבסט, ולהם נוספה תאורת לילה. קיר המסך הצפוני, שבמקור הורכב מזכוכית מחוסמת, הוחלף בזכוכית שקופה.
וזה לא הכל: קומת הגלריה של הספרייה נסגרה כדי להפוך למשרדי המזכירות האקדמית. אולם תצוגה תת-קרקעי נחפר מתחת לבניין, לשימוש מרכז המבקרים. מרפסת גדולה הוקמה לצד החזית הדרומית והיא מכסה על מכונות. עמודי הבטון העגולים חוזקו מפני רעידות אדמה וקוטרם הורחב מ-60 ל-70 ס"מ בעקבות ציפוי פלדה שנוסף להם. תקרת הרביץ של הספרייה הוחלפה בתקרת בד מתוח, המשמשת כתקרה אקוסטית ונראית כעשויה גבס. במקביל נוספה מעלית, המדרגות הלולייניות הועתקו כמות שהן אל עבר קיר מסך הזכוכית, ואולם הספרייה ההיסטורי פינה את מקומו לאולמות כינוסים אלגנטיים המצוידים במערכות תקשורת מעודכנות.
קל לניקוי
הבניין החל לפעול כבר לפני ארבעה חודשים, אך העבודות עליו טרם הסתיימו והפועלים במרכז המבקרים עובדים במרץ על התקנת מערכות התצוגה. מאז פתיחתו מתקיימות במרכז התכנסויות בתדירות כמעט יומיומית, אליהן מגיעים חוקרים ומדענים מכל העולם. לקראת סיום הסיור נתקל קולקר בנוית קופליס, המנהלת את מרכז המבקרים, וזו אמרה בהתלהבות שהמבקרים בבניין נעצרים בהשתאות ומתלהבים ממנו. כמה דקות קודם לכן סיפרה לו אביטל, האחראית על משק הבית, שלא קשה לנקות את המבנה למרות הפריטים היקרים ששולבו בו. על רקע הביקורת שהמשרד שלו סופג, ניכר היה שקולקר חש סיפוק מהמחמאות.
במועצה לשימור אתרים נשמעת שביעות רצון מהולה בצער. האדריכלית טל בן נון גלז, מנהלת מחוז מרכז במועצה, מספרת שבתחילה ניטש מאבק בין אנשי השימור - שדרשו להכפיף את מכון ויצמן לדרישות שימור - להנהלת המכון שדרשה לשמור על עצמאות בקבלת ההחלטות. "לא מאוד שמחנו לראות את התוכניות שהציגו בפנינו, ונעשו שינויים שלא באמת היו צריכים להיעשות", מציינת בן נון גלז, "אך הבניין קודם לשיפוץ כבר לא היה ראוי והתאמתו לייעוד החדש נעשתה באופן סביר". עם זאת היא טוענת, כי מוטב היה להשאיר לספריית ויקס את ייעודה המקורי, ובכך להימנע מהשינויים המפליגים שנעשו בה.
מנגד, היא מברכת על המודעות הארכיטקטונית שמחלחלת בעקבות הפרויקט להנהלת מכון ויצמן: המכון הוציא לאור ספרים הסוקרים את המבנים והעצים הנמצאים בו, ועורך סיורים אדריכליים לציבור הרחב. בניין היסטורי נוסף בקמפוס, מעונות הסטודנטים ע"ש קלור (גם הם בתכנונו של אריה אלחנני), עובר שיפוץ העומד להסתיים, בתכנון "פוטש אדריכלים". הפעם, מלווה את התהליך יועץ השימור האדריכל אמנון בר אור (שליווה את שימור היכל התרבות ופרש בזעם, בטענה שהפרויקט הורס את ההיכל).
