>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

"תמיד נמנעתי מלצלם בסטודיו", סיפר בעבר צלם האופנה האגדי הלמוט ניוטון. "אף אישה לא מעבירה את חייה בישיבה או בעמידה לפני רקע לבן. גם אם זה מסבך את החיים, אני מעדיף לקחת את המצלמה שלי לרחוב, למקומות ציבוריים ופרטיים, מקומות שהרבה פעמים נגישים רק לעשירים ומקומות שצלמים מודרים מהם, שתמיד משכו אותי במיוחד. אישה אינה חיה את חייה בסטודיו. היא חיה ברחוב, במכונית, בחדר מלון". במהלך 60 שנותיו כצלם אופנה משפיע, נכתבו אינסוף מילים על הנשים שבחר ניוטון לצלם, בין אם ברחוב, מול המראה, או עירומות על מיטה בחדר מלון צרפתי. יש מי שרואים בו צלם שיצר אמזונות כוחניות ויפות עד כאב, ויש הרואים בו כמי שבחר להציג אותן דווקא כנועות ומוחלשות – אובייקטים מיניים ותו לא.

 

 

Fashion, Nova, Paris 1973 (צילום: מתוך התערוכה, באדיבות Grand Palais)
Fashion, Nova, Paris 1973 (צילום: מתוך התערוכה, באדיבות Grand Palais)

 

 

התערוכה "הלמוט ניוטון" שנפתחה השבוע במוזיאון גראן פאלה בפריז (נעילה: 17 ביוני), בוחנת את השיח השנוי במחלוקת סביב עבודתו של ניוטון כצלם אופנה. 200 התצלומים בתערוכה חושפים כמה מעבודותיו הנודעות ביותר, רובן ככולן פרובוקטיביות, שנויות במחלוקת, יפות עד כאב. עבודות שהצליחו ללכוד בדימוי אחד בודד מכלול של אלמנטים: ארוטיקה, עוצמה, יופי, אלימות והומור. למשל, התצלום המרהיב משנת 1980 של השחקנית שרלוט רמפלינג, שהצטלמה נטולת חלק עליון בסגנון S&M, כשחבל גס מלופף סביב החזה שלה וידיה נתונות בכפפות עור ארוכות - מראה שמזכיר את התפקיד שגילמה בסרט "שוער הלילה" (1974).

 

 

Salvador Dali, Vanity Fair, Figueras, Spain 1986 (צילום: מתוך התערוכה, באדיבות Grand Palais)
Salvador Dali, Vanity Fair, Figueras, Spain 1986 (צילום: מתוך התערוכה, באדיבות Grand Palais)

  

 

אחד הפולמוסים הגדולים סביב עבודתו של ניוטון התעורר סביב השאלה האם שחרר את הנשים והעניק להן חופש מיני, או ניצל אותן לצרכיו האמנותיים. לדברי אוצר התערוכה ג'רום נוטרה, ישנו קשר הדוק בין תקופת פעילותו של ניוטון כצלם אופנה ודיוקנאות לאופן בו צילם. "אלו היו שנות השישים, תקופה בה החל גם המאבק לעצמאותן של נשים", סיפר בראיון לסוכנות הידיעות AP. לא בכדי בוחר נוטרה להקביל את עבודותיהם של ניוטון ומעצב האופנה הצרפתי איב סן לורן, שפעלו באותה תקופה היסטורית. על פוסטר התערוכה, שזכה לשתי גרסאות, מופיע תצלום מפורסם שיצר ניוטון למעצב הצרפתי (מתוך הפקה שפורסמה בשנת 1975 בווג הצרפתי) ובה מופיעה דוגמנית בטוקסידו גברי ועם סיגריה בידה, כשהיא ניצבת בודדה בשעת לילה מאוחרת בסמטת רחוב אובריו בפריז. בגרסה השנייה של התצלום, בצמוד לדוגמנית בטוקסידו ניצבת דוגמנית עירומה, שכל כסותה בנעלי העקב שלרגליה.

 

 

הלמוט ניוטון בשנת 2004. ''תמיד נמנעתי מלצלם בסטודיו'', סיפר בעבר בראיון (צילום: gettyimages )
הלמוט ניוטון בשנת 2004. ''תמיד נמנעתי מלצלם בסטודיו'', סיפר בעבר בראיון (צילום: gettyimages )

 

האם היתה זאת פנטזיה לסבית שרצה בראשו של הצלם הסטרייט? או אולי דווקא עולם אוטופי של נשים בלבד? התשובה טמונה כנראה בהקבלה לסן לורן, בהתאם לדברים שאמר על המעצב שותפו, פייר ברז'ה – סן לורן נתן כוח לנשים כשיצר עבורן את הטוקסידו ואת קו הפרט א-פורטה (מוכן ללבישה). את אותם דברים ניתן לומר גם על ניוטון, שהציג בעבודותיו נשים דומיננטיות ומשוחררות שלקחו אחריות מלאה על החופש של גופם. כמו כן, ניוטון הציג תמיד עולם ללא גברים, בחירה סגנונית ואמנותית, אך לא פחות חברתית - חזון של חברה שבה נשים מסתדרות היטב ללא גברים.

 

"הלמוט ניוטון היא התערוכה הראשונה בצרפת לעבודותיו מאז מותו בשנת 2004, כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב בלוס אנג'לס. בן 84 היה במותו. נוטרה אצר את התערוכה יחד עם אלמנתו של הצלם, ג'ון ניוטון. לדברי השניים, ישנה חשיבות לקיומה של התערוכה בעיר האורות, בה יצר את מרבית עבודותיו, כצלם הבית של המגזין ווג פריז בין השנים 1961-1986. זאת גם הסיבה לכך שהתערוכה בוחנת את עבודתו מתחילת שנות ה-60, כאשר החל ניוטון לעבוד עבור המהדורה הצרפתית של ווג.

 

 

 

 

מלבד תצלומי העירום הגדולים, שני מטר גובהם, שצילם ניוטון עד שנת 1993, התערוכה מבקשת להציג פן נוסף בעבודתו, שלרוב נפקד מהדיון ביצירותיו - חוש ההומור שהיה חלק בלתי נפרד ממנו. "הוא היה אדם מאוד מצחיק, וזה הדבר שאליו אני הכי מתגעגעת", סיפרה ל-AP אלמנתו ג'ון, אשר שימשה גם כסטייליסטית בצילומיו, ודמותה מציצה מעבודות רבות.

 

בתערוכה יוקרן גם Helmut by June - סרט תיעודי קצר בן 11 דקות שביימה ניוטון, על חייה לצדו של הצלם הנודע. באחד הקטעים בסרט היא אומרת: "אנשים תמיד שאלו אותי אם קינאתי לו", רמז לרומנים שניהל עם הדוגמניות שצילם בעירום. "אבל לא, עבורי אלו היו החיים. הפעם היחידה בה התחלתי באמת לדאוג", סיפרה בהומור, "היתה כשהוא התחל לצלם פרחים. פרחים מתים".