יש כל מיני דברים שאפילו אשה בת 90, שעדיין עובדת בלי הפסקה בהוליווד, לא הספיקה לעשות. ובמקרה הזה, אפשר להניח שכבר לא תעשה. למשל סצנת סקס סוערת. לבטי ווייט אין אפילו אחת כזו ברזומה. פעם אחת היא היתה קצת קרובה לזה, אבל כדי לספר על כך היא צריכה קודם כל להיזכר מי היה הפרטנר. "זה היה, נו, איך קראו לו, הקומיקאי הנהדר".

 

ג'ון בלושי.

"את חושבת שאם הייתי עושה סצינת סקס עם ג'ון בלושי הייתי חיה עד גיל 90? נו, אוף, אני שונאת את עצמי שאני לא זוכרת. הוא היה נחמד כזה, הומור נונסנס על טיסות וריגול, הוא מת לא מזמן".

 

לזלי נילסן.

"כן! לזלי נילסן. זה היה סרט טלוויזיה שעשינו בתחילת שנות ה־90, כך ששנינו כבר לא היינו ילדים. היתה לנו איזו סצנה, אבל אפילו היא היתה מאוד תמימה. לא אחת מתחרויות ההיאבקות שרואים היום.

 

"אני זוכרת שנשבעתי שלעולם לא אשתתף בקומדיה רומנטית, וכשקיבלתי את התסריט לסרט הזה שלחתי ללזלי מכתב וכתבתי 'בבקשה תגיד שאתה מוכן לשחק איתי, או שאני לא עושה את זה'. לא היתה לו ברירה, אז הוא הסכים. את יודעת שהיתה לו אובססיה לכריות נאדים?"

 

כן, זה מיתוס ידוע.

"זה לא מיתוס, הוא היה הולך עם הכרית הזו לכל מקום. אז אנחנו מתחילים לצלם את הסצנה ובשיא הרומנטיקה הוא מפעיל את הכרית. כל הסט התפוצץ מצחוק. אני דווקא לא חשבתי שזה היה כזה מצחיק. אהבתי אותו אהבת נפש, אבל זה לא ממש היה הומור קלאסי".

 

זו גם לא ממש סצנת סקס. את נערה תמימה, מי היה מאמין.

"אף אחד, ובצדק. תמיד נהניתי מגברים, זה אף פעם לא עבר לי וכנראה לא יעבור. בעלי תמיד היה אומר: 'בטי והדמות שלה מ'בנות הזהב' הן אותו דבר. שתיהן נימפומניות, רק שבטי לא יודעת לבשל'.

 

"בשנה שעברה קיבלתי את פרס ארגון השחקנים על הסדרה 'שוות בקליבלנד', עליתי לבמה וראיתי מולי את כל הוליווד. תמיד הייתי גרופית של כוכבים, אני כזו עד היום. אז עמדתי שם ואמרתי 'אני מזהה את כולכם, עבדתי עם רבים מכם וגם שכבתי עם חלק מכם, אתם יודעים מי אתם'. ירדתי ועשיתי את כל הסיבוב בחזרה למקום הישיבה שלי.

 

"לפני שהספקתי להתיישב אני רואה את ג'ורג' קלוני על הבמה, מקבל פרס ואומר 'אני רוצה להודות לבטי ווייט על הדיסקרטיות שלה'. מאז אני מספרת לכולם ששכבתי עם קלוני. אחרי זה כבר לא נשאר מה להשיג".

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

בטי ווייט התחילה את הקריירה שלה בערך במקביל לאדולף היטלר, ולמרבה השמחה שרדה הרבה יותר זמן ממנו. ספק אם היה אי פעם סיפור דומה לשלה בהוליווד. לפני שנה זכתה בפרס האמי על גיג האירוח הכבר־קלאסי של "סטרדיי נייט לייב", ובשבוע שעבר היא נכנסה להיכל התהילה של השידור הציבורי, שזה הגיוני, וגם נבחרה בפעם השנייה ברציפות לסלבריטאית האהובה ביותר בארצות הברית, שזה סתם לא ייאמן.

 

אבל מספיקות כמה דקות שיחה איתה כדי להבין את הבחירה: יש לה קסם, מתיקות, שנינות, ויטאליות, שמחת חיים ואהבת אדם שכבר לא רואים היום, גם לא אצל אנשים צעירים ממנה ביובל וחצי.

 

הבעיה הפיזית היחידה שלה, כך נדמה, היא אובדן שמיעה באוזן אחת, מה שמחייב את השואל לצעוק לכיוון האוזן השנייה, מה שהופך את האווירה העליזה בראיון למשעשעת אפילו יותר. כל זה לא מפריע לווייט להגיד: "כל כך נמאס לי לשמוע את הקול שלי, אני רק יכולה לדמיין מה זה עושה לאנשים אחרים. אחרי כל כך הרבה ראיונות, את מוצאת את עצמך אומרת שוב ושוב את אותם דברים, אז אני מנסה לאלתר".

 

כל אחד היום רוצה חתיכה ממך. חשבת שזה יכול לקרות לך בגיל 90?

"האמת היא שאת לא חושבת על גיל 90, את בטוחה שאת אף פעם לא תהיי בת 90, והרי אומרים שאין תפקידים טובים לנשים בהוליווד אחרי גיל 40, אז ברור לי שיגיע הרגע בו יגלו שאני כבר מעבר ל־40. אני חושבת שאנשים עדיין בהלם מזה שאני בכלל עוד הולכת.

 

"היה לי מזל לאורך השנים להיות בפרויקטים כל כך זכורים וחשובים כמו התוכנית של מרי טיילר מור ו'בנות הזהב'. יש אנשים שזוכרים אותי מהימים שהם היו כאלה קטנים, ועכשיו זה מהימים שההורים שלהם היו כאלה קטנים והסבא והסבתא שלהם היו כאלה קטנים. ויש את עניין הפמיליאריות, אנשים משום מה מכירים את בטי".

 

משום מה. היא השתתפה בעשרות רבות של סרטים, ובעיקר תוכניות טלוויזיה - סדרות, טוק שואוז, שעשועונים, היא אפילו הנחתה את מצעד חג ההודיה של מייסי'ס במשך עשור. ווייט הפכה לכוכבת אדירה בזכות התוכנית של מרי טיילר מור בשנות ה־70 ולמיתוס על־זמני בתפקיד רוז ניילנד, הטמבלית המתוקה ברביעיית "בנות הזהב" בשנות ה־80. למרות שווייט היתה המבוגרת מבין ארבע השחקניות, היא היחידה שעדיין בחיים. היא היתה מועמדת 18 פעמים לפרס האמי וזכתה בו חמש פעמים.

 

ווייט היא קומיקאית נהדרת, אבל עדיין קשה להבין איך הפכה פתאום, ודווקא בשנים האחרונות, למישהי שטובעת בהצעות עבודה. לא ברור אם זו מחמאה בשבילה או מחאה נגד הסלבריטאיות של ימינו. מן הסתם זה גם וגם.

 

"לאחרונה הודיעו לנו שמחדשים את 'שוות בקליבלנד' לעוד 24 פרקים", היא מספרת על הסיטקום בכיכובה, שעונתו הרביעית צפויה לעלות בארצות הברית בנובמבר. "עוד לא הספקתי להתרגש מזה, הם באו לסוכן שלי ואמרו שהם רוצים לסגור איתי כמה דברים לאחרי שהסדרה תרד. שאלתי, 'אתם יודעים בת כמה אני?'"

 

הם יודעים, ובדיוק בגלל זה הם מנסים לחלוב עד כמה שאפשר את ביצת הזהב הזו, כי באמת מי יודע כמה זמן עוד יש לה. וכך הופכת עכשיו ווייט לחלק מעוד להיט גדול: "הלורקס", סרט האנימציה המבוסס על סיפורו של ד"ר סוס מ־1971, שכבר נחשב לבלוקבאסטר הגדול הראשון של 2012.

 

ווייט מדבבת את סבתא של זאק אפרון, הילד שיוצא למשימה למצוא עץ אמיתי אחד ולהביא אותו לעיר הפלסטיק שהוא גר בה (הסרט, שעולה כאן השבוע, יוקרן למרבה הצער רק בגרסה מדובבת לעברית). הסיפור הכה רלוונטי משך את ווייט לתפקיד, אבל היא גם היתה בטוחה שיהיה לה קל מאוד, אחרי הכל זה רק דיבוב, למרות שלא עשתה את זה מעולם.

 

"האמת היא ששפת הגוף מאוד חסרה לי. כשאתה משחק, אתה משחק עם כל הגוף, ופה אתה צריך להכניס הכל לקול שלך. אבל מאוד נהניתי וגם היה לי חשוב לעשות את זה. אנחנו מתעללים בכוכב היפה שלנו כמעט עד לנקודת אל־חזור. הסרט לא מטיף, אבל הוא מצליח להעביר מסר יפה - אל תעבור ליד עץ ותתעלם ממנו, כי הוא יכול ללכת לאיבוד בלי שאפילו נרגיש".

 

היא היתה נשואה שלוש פעמים (בעלה האחרון נפטר ב־1981), בלי ילדים משלה (יש לה שלושה ילדים חורגים ונכדה מאומצת). "האמת היא שחיות זה הקטע שלי. אנשים תמיד אמרו שאם לבטי יהיה ילד, הוא יהיה לטאה".

 

על הבריאות היא שומרת על ידי כך שהיא לא שומרת בכלל. "הבנות הצעירות על הסט אומרות לי שאני חייבת לאכול סלט. אז אני הולכת ולוקחת נקניקייה וצ'יפס, ואומרת להם שאכלתי סלט. אני בת 90 ואוכלת ככה כל חיי. אני לא מכניסה יותר מדי חריף ולא שמה קטשופ על הנקניקייה. למזלי, אין לי שום תשוקה למתוק ומעולם לא עישנתי. אני נהנית מקוקטייל בלילה כשאני באה הביתה, אבל אני לא זקוקה לעוד כוס. שתיתי אחת, נהניתי ואפשר ללכת לישון לארבע־חמש שעות. אני לא צריכה יותר מזה".

 

עד כמה הוליווד השתנתה לאורך השנים?

"היא לא השתנתה כל כך כמו שחושבים. פעם היה מגזין 'קונפידנשל', וכולם פחדו פחד מוות שלא ישימו שם תמונה שלהם. היום זה אותו הדבר, רק שיש הרבה 'קונפידנשל'".

 

מה עם רשתות חברתיות? יש לך חשבון פייסבוק?

"הו, לא. אני לא מבינה את זה. בימיי, להראות תמונות של המשפחה שלך היה סוג של עונש, ואף אחד לא השוויץ בסטטוס 'רווק'. אנשים אומרים לי שזו דרך נהדרת לפגוש חברים ותיקים. אני אומרת להם שבגילי, אם אני רוצה לפגוש חברים ותיקים אני צריכה לוח סיאנס, לא חשבון פייסבוק".

 

אמרת שתמיד היית גרופי של כוכבים. מי למשל?

"או, ג'נט מקדונלד. ראיתי את הסרט "Naughty Marietta" (מ־1935 - צ.ש) 48 פעם. אני יודעת שהיום צוחקים על שחקנים מהימים ההם, אבל אני לא סתם הערצתי את ג'נט מקדונלד, אני הייתי ג'נט מקדונלד. כשהציגו אותי בפניה הרבה שנים מאוחר יותר, הלסת שלי נפלה. וכבר הייתי מבוגרת מספיק, הייתי אמורה לדעת שזה קצת לא נורמלי, אבל לא עזר כלום".

 

יש מישהו שלא פגשת?

"מריל סטריפ".

 

ברצינות?

"בחיי. לדעתי זה בגלל שאני לא חושבת שיש אפשרות שהיא אמיתית".

 

מי עוד?

"רוברט רדפורד".

 

נו, די.

"באמת, באמת. אני פוחדת לפגוש אותו. נשאתי את שמו לשווא יותר מדי פעמים".

 

את צריכה לשים את הפגישה איתו ברשימת הדברים לעשות לפני המוות.

"זה כבר שם, אבל גם ככה הרשימה מאוד ארוכה ואני יודעת שהרבה דברים לא יתגשמו. אף פעם לא הייתי באוסטרליה ובניו זילנד, ואני מקווה להספיק לנסוע לשם. זו כזו פריבילגיה להרגיש ככה בגיל 90, שתהיה לי כל האנרגיה הזו".

 

את חושבת על המוות?

"לא. אני גם לא מרגישה בת 90. אני לא יודעת בת כמה אני, אני מנצלת את כל היתרונות של הגיל, מפנקים אותי בלי הפסקה. אני חושבת שכל אדם זקן יגיד לך שבפנים הוא מרגיש בדיוק כמו בגיל 30. זה רק הגוף שקמל. אבל אני לא חושבת על זה, אולי גם בגלל שאף פעם לא פחדתי מהמוות.

 

"בכל פעם שמישהו מת, אמא שלי היתה אומרת לי 'בטי, אנחנו יודעים כל כך הרבה על כל מיני דברים בעולם, אבל אנחנו לא יודעים מה קורה אחרי שהכל נגמר. אף אחד לא יודע. אבל עכשיו האיש הזה שמת, הוא יודע מה יש בסוף'. אז כשאני אמות, גם אני אדע מה יש בסוף".

___________________________________________________________________________________________________________

 

עוד בפנאי פלוס: