אין דבר שאני רוצה פחות מלהיות סיפור קלישאה. כזה מהסוג הנדוש ביותר, שהפך להיות הקלאסיקה של כל סיפורי ההתעוררות-מודעות-רוחניות בשקל: "היא הייתה במקום טוב – בחורה צעירה, עבודה טובה, חברים, בילויים אפילו את התואר כבר עמדה לסיים. אבל משהו ניקר בה והיא החליטה לעזוב הכל ולעשות שקר-כלשהו-אחר-לגמרי-שונה בתכלית". אבל לפעמים מתעורר בי דחף עז לעזוב הכול ולברוח רחוק.

אין לי חרטות. אני לא מרגישה שהחמצתי כלום. חייתי ואני חיה טוב. אבל משהו בי מרגיש לאחרונה שבכל צומת בחרתי הפוך. כאילו פועל בי מעין מנגנון נון קונפורמיסטי טבעי, שהחל מגיל שלוש בערך, מונע ממני ללכת עם העדר ולקבל את הבחירות המובנות מאליהן או יש לומר "מובנות", מלשון בניה. שלא ישתמע אחרת, זה אחד החלקים בי שאני אוהבת – אמת מוחלטת נטולת פשרות, שמונעת אך ורק לפי צו הלב. אני באמת מאמינה שאת כל השאר אפשר ללמוד או לתקן, אבל הלב, הוא תמיד יודע הכי טוב. כשמקשיבים לו וסומכים על החיים, הם מובילים לבד למקום הנכון, אך עם זאת, לפעמים אני רוצה לרצות את אותו אוטומט, שהוא מנת חלקם של רבים. רק שאני לא באמת מסוגלת.

עוד במהות החיים:

____________________________________________________

הרמוניה על גבול הכאוס

אז אני לא מתלוננת. לאורך כל הדרך הגעתי לאן שאני צריכה להגיע. לטוב ולרע אני נהנית מהדרך ומהמקומות שזכיתי לבקר בהם, אבל אני לא יכולה לא לתהות לגבי הצעד הבא. איך ייתכן שממרומי גילי עוד לא פיתחתי את הרצון או היכולת לראות קדימה, שלא לומר לתכנן? האם המקום הזה פוטר אותי מלקיחת אחריות על חיי ועושה לי נעים בנקודה הכי רגישה של חוסר היכולת שלי להחליט? או שמא זו הדרך שבה אדם כמוני לוקח אחריות על גורלו?

התבוננתי פעם על האופן בו אני מבשלת וגיליתי שהוא די זהה לאופן בו אני חיה: יש חזון ברור וכמה מרכיבים שמרגישים לי נכון, כל השאר מתווסף תוך כדי תנועה, בניסוי וטעייה אינטואיטיביים. מאותו הרגע אני מתקדמת צעד אחד בכל פעם או בכמה צעדים במקביל, כל עוד הם על אותו קו רוחבי, כשאיכשהו הכול מסתדר בהרמוניה נפלאה (ובמטבחים מיניאטוריים בתל אביב, צריך לא מעט הרמוניה כדי שהלוקיישן של קערת הסלט לא יהיה על חתול נניח).

אני בטוחה שמיליוני שפים היו זורקים עלי מחבתות עכשיו, כי זה מרגיש לי סותר את הסדר המופתי והתכנון המקדים שדורשת ההתנהלות נכונה במטבח, אבל אני לא יודעת אחרת. יתרה מכך, אני מאמינה שאם מתקבעים על מסלול מסודר נעשה קשה יותר להקשיב לשינויים שכל הזמן קורים בדרך. זה כנראה הכאוס שהמטבח המקצועי מנסה להימנע ממנו ואני כל כך מחפשת.

הקסם שבלא נודע

הרי מה יותר כיף מללכת לאיבוד במקום חדש? או במקום ישן? אני לא חושבת שאי פעם טיילתי איפה שהוא ולא הלכתי בו לאיבוד. בעיני, בלא נודע מצויים הקסם, ההפתעה, הלמידה. המוכר משמר אותך טוב, אך במקום. הלא מוכר מפתח אותך למלא מקומות חדשים. חשבתי שאולי העובדה שאני הרבה זמן במקום מוכר שמרגיש בטוח – עבודה יציבה, לימודים וכו' -- גורמת לי להרגיש שאולי מישהו נרדם בשמירה ולא הזיז אותי בזמן. אבל אז נזכרתי בכל השינויים שעברתי בשנה וחצי האחרונות והבנתי, שגם אם נשארים "במקום" -- כשנמצאים בתנועה תמיד זזים.

"גוף הנע על משטח אופקי ללא הפרעה חיצונית ימשיך לנוע באותו כיוון ובמהירות קבועה", קבע ניוטון ואני חושבת, ש"גוף" מתייחס גם לבני אדם. הרי אם היתה לנו אפשרות לצלם מדי רגע את התאים המתחלפים בקצב מסחרר בגוף היינו מבינים כמה שאנחנו כל הזמן בתהליכי השתנות. וכש"גוף" משתנה הכול סביבו משתנה, גם אם למראית עין הוא עדיין נראה אותו הדבר.

צידה לדרך: Replace Fear Of The Unknown With Curiosity

פוסטים נוספים של מיטל פנחס:

לאתר מהות החיים

__________________________________________________________________

מרכז המבקרים "מהותי" מקבוצת אריסון מזמין אתכם לחוויה אינטראקטיבית לכל המשפחה לחג הפסח. שילוב של לימוד והתנסות, משחק והנאה באמצעות הטכנולוגיות המתקדמות ביותר.