כמו כל הדברים הטובים זה התחיל מכמה כיוונים.

מהכיוון שלי זה התחיל אחרי תקופת מה בה הסתובבתי בהרגשה שלא רק שאני לא גומרת את החודש, החודש גומר אותי. 

 

יעל עם אלבי ונעמי: "יוצאת ללמוד עם הילדים"
יעל עם אלבי ונעמי: "יוצאת ללמוד עם הילדים"

 

אין לי על מה להתלונן. אם מסתכלים על החיים שלי בנתונים יבשים – אז יש בית - שכור אבל מגניב, עבודה שאני אוהבת ושמכניסה משכורת שכמעט מספיקה, מקרר מלא בתוצרת הארץ (לעתים מעדן פרי מעבר לים), אוטו קטן ואפשרות לחוגים לילדים.

אבל יותר משלא מספיק הכסף, לא מספיק הזמן, ובדר"כ יוצא שאני קצת עושה עם חיוך וקצת עושה בלי וקצת לא עושה בכלל וקצת עושה נפלא, והרבה אני עושה כמעט, ולא מעט פינות אני מעגלת, ועל קצת יותר מדי אני מוותרת.

כי אין זמן ואולי כי גם אין כבר כח ואולי אני כבר לא יודעת מה, ואיך כן?

ואז ככה, ערב אחד בין שנינו, במקום שיחה כנה על זה שנשבר לי ונמאס לי ודי כבר מהכל וככה כמו שזה אי אפשר - במקום זה יצאו לי כמה מילים של תקווה. של חלום. וסתם פינטזתי בקול על חיים אחרים, על החיים שיכולנו לחיות אם ואם ואם ואם.

והוא חייך ואמר "יאללה" (זה התלבש לו כמו כפפה ליד עם ה"אם והאם" שלו).

מאז התחילו הרבה שיחות על החיים שלנו. באישי ובכללי. והאמת שכבר המחשבה והדיבור על זה התחילו להזיז משהו. וזה היה טוב. ורע. וגם מכוער. שיחות על החברה (כבר לא מילה גסה), על חינוך וכלכלה (בשבילי זו עדיין מילה גסה) וגם על המשפחה ועל הילדים ועל מה הם באמת צריכים ומה שמקבלים ואיזו אמא אני ורעיה וחברה. הרגשתי שאני באמת צריכה להתחיל לבדוק מה נכנס לסל הזה, שנקרא החיים שלי. שלנו.

יש לנו המון שאלות ואנחנו פשוט רוצים לצאת החוצה. לנוע, לפגוש, להכיר, לשאול, להפתח. ללמוד עם הילדים. להבין איך אנחנו רוצים לחיות באמת. באיזו מדינה, עולם? לקראת איזה עתיד? במובן הפשוט, התכלסי. ממש לא הפילוסופי. ופתאום ברור שאנחנו צריכים משהו אחר, שחייבים לעצור את המירוץ לרגע. לקחת פסק זמן מ"החיים", כדי למצוא את החיים.

כבר היו לנו כמה "יאללה" בחיים שלנו, אבל עוד לא כזה – של כל המשפחה, שטורף את כל הקלפים. יאללה של "איפה זה" ולא של "הנה זה".

משפחה אחת בקרוואן קטן, עם המון שאלות, מלא משאלות וקצת חששות, יוצאת לדרך במעבדה של החיים (טוב, עוד לא ממש על הגלגלים).

ואפילו אני מתחילה להתרגש.

 

עוד פוסטים של בסדרה:

• יוצאים לדרך: נמאס לנו להיות עבדים מודרנים

• יעל בחרדה: 5 נפשות בחדר אחד? אין סיכוי  

• עמית שוקע: אנחנו אלופי העולם בייבוש ביצות, לא?

 

היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו: משפחה בדרך .