אנחנו חיים כאן. זה הבית שלנו. פה נולדנו, גדלנו, התאהבנו, התחתנו. פה נולדו הילדים.

אנחנו כמו כולם. עובדים קשה, משלמים מיסים, משתדלים לשמוח עם מה שיש.

יש לנו בית שכור, מינוס קבוע, הלוואה מתקתקת, רכב קטן.

אנחנו נלחצים על הבוקר, מתעייפים כבר בצהריים, שותקים קצת בערב,

ישנים חזק. לא זוכרים חלומות.

 

 

תכלס, זה לא מה שחשבנו שיהיה כשהקמנו משפחה.

לא היינו נאיביים, אבל לא חשבנו שנמצא את עצמנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו, בלופ אינוספי,

לא גומרים את החודש, לא רואים אחד את השני, לא רואים את הילדים.

ומפה לשם הזמן טס ופתאום אנחנו כבר בני ארבעים, שלושה ילדים – והאמת, נמאס.

נמאס לנו להשלים עם המצב הזה.

עם זה שאנחנו מתרגלים לחיות כמו עבדים מודרניים,

שאנחנו שולחים את הילדים למערכת חינוך שפושטת את הרגל,

שאנחנו מביטים סביב, קוראים עיתונים וקולטים שאנחנו חיים במדינה צינית,

שהערך העיקרי בה זה כסף, שאין בה מקום לחלשים, לזקנים ולנכים,

וככל שהזמן עובר, המצב רק מחמיר ומקצין, הפערים רק הולכים ומתרחבים,

ואנחנו מסתכלים קדימה וקולטים שאין ממש עתיד.

לא העתיד שאנחנו רוצים לילדים שלנו. וגם אתם לא.

 

מה אנחנו רוצים? לחיות עם הילדים שלנו בשמחה, מתוך ביטחון, בתקווה?

להרגיש שזה הבית שלנו, כמו שבית צריך להיות? חם, מחבק, תומך, מתחשב?

הרי יש לנו את זה, לכולנו. בדם. בנפש. ולא יכול להיות שזה הלך לאיבוד.

ואם אנחנו רוצים להיות הורים, אזרחים, בני אדם, אז איפה האחריות שלנו?

אז ישבנו ערב אחד ואמרנו, זהו. לא מוכנים להשלים עם זה יותר.

ואמרנו "עושים מעשה". עבורנו, עבורכם, בעיקר ביחד אתכם.

אנחנו מתפטרים מהעבודה, עוזבים את הבית, מוציאים את הילדים מבית הספר,

אורזים את מה שצריך בקראוון של חבר, מחברים את הקראוון לג'יפ שתרם חבר אחר ויוצאים לדרך.

למסע. פה בארץ ישראל. לתוך עם ישראל.

 

אנחנו לא ממש יודעים לאן אנחנו נוסעים. וגם לא כמה זמן זה יקח.

אנחנו רק יודעים דבר אחד – איבדנו את הדרך.

כי אם נמשיך לחיות ולגדל ילדים ככה, זו פשוט דרך ללא מוצא.

 

בשביל זה אנחנו יוצאים החוצה. לחרוש את כל הארץ, לפגוש את כל מי שרק אפשר ולשמוע את הסיפורים שלכם, לראות איך אתם חיים, להיות אתכם ברגעים של כאב ושמחה, לאסוף רעיונות ודוגמאות איך כן אפשר לחיות אחרת, איך כן אפשר לבנות פה ביחד עתיד משותף. את הכל נצלם ונערוך מהשטח, נעלה קליפים ופוסטים, ככה, תוך כדי תנועה, בקיצור – אנחנו פשוט מזמינים אתכם לקחת בזה חלק, להגיב, לשתף, לפתוח את הלב, כי בתכלס, כולנו משפחה בדרך.

 

עוד פוסטים של בסדרה:

• יעל בחרדה: 5 נפשות בחדר אחד? אין סיכוי  

• עמית שוקע: אנחנו אלופי העולם בייבוש ביצות, לא?

• יעל מפנימה: לא גומרת את החודש. החודש גומר אותי

 

היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו: משפחה בדרך .