לבוש בחליפה שחורה, חולצת משי שחורה מכופתרת, משקפי שמש שחורים של ברברי ומראה כללי שמזכיר את שון פן, מגיע אסף זיו לריאיון איתי.

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

את הפגישה הוא בוחר לקיים בקנטינה, מסעדה שבה נוהגת להתערבב ברנז'ת האופנה, הבידור והעיתונות - אחרי הכול, מדובר באחד מחוזי הטרנדים, הסטייליסטים, המנהלים האמנותיים והאנשים היצירתיים ביותר שיצאו ממדינת ישראל אל העולם הגדול.

 

לא לחינם הצהירה דורית בר־אור ביום השקת קולקציית הביכורים של המותג שלה, Pas Pour Toi, שזיו הוא האדם היחיד שהיא מקשיבה לו.

 

"הקשר בינינו נוצר דרך מפיק־העל מוטי רייף והדוגמנית יעל רייך", מספר זיו על ההיכרות עם בר־אור. "דוֹדוֹ (בר־אור) שלחה אליי צילומים של הקולקציה שלה. בהתחלה לא התלהבתי, אבל כשהגעתי לסטודיו שלה ראיתי את הסטייל באור אחר, את הטעם הטוב שלה, את הפוטנציאל הגלום במותג ואת מה שאפשר לעשות עם כל מה שיש לה".

 

אבל נראה שמה שמשך אותו לעבוד עם בר־אור יותר מכול היו הזיכרונות מבית המלאכה של סבו, שצפו ועלו ברגע שנכנס לסטודיו שלה. "המקום הזכיר לי את סבא שלי. היה לו בית אופנה בשנות ה־70 שפעל כבית מלאכה לרקמות. אני זוכר איך בתור ילד הלכתי לשבוע האופנה הראשון. הקשר עם דוֹדוֹ חיבר אותי שוב לארץ. הוא הבעיר בי את התשוקה ועודד אותי לעבוד איתה ולמקד אותה".

 

המוח או הכוח

 

"לא בשבילך" הוא התרגום לשם שבחרה בר־אור למותג בעיצובה, ואם "לא בשבילך" אז בשביל מי כן? מסתבר שנשות האמירויות הערביות, ה"מעושרות" האיטלקיות והניו יורקיות מהאפר איסט סייד – כולן מתות על הדגמים של פה פור טואה.

 

"השמלות של דודו נמכרות בלואיזה ויה רומא (בוטיק אופנת עילית בפירנצה, ז"פ) ובבוטיקים הכי יוקרתיים בארה"ב", מספר זיו. "הדגמים מוצגים ליד טופ דיזיינרס כמו איב סאן לורן, ולנטינו ובלנסיאגה. יש לנו אפילו כמה נקודות מכירה בערב הסעודית, ובקרוב נמכור גם בדובאי. בעולם הערבי השתגעו על הקולקציה, ואנחנו עומדים להיכנס גם ל־Net-A-Porter (אתר המציע למכירה פריטי יוקרה באינטרנט, ז"פ)".

 

אבל האם זה מוחו המבריק של זיו שאחראי להצלחה המטאורית של בר־אור, או שמא זהו כישרונה של אושיית הסטייל שמגשימה את ייעודה כמעצבת?

 

"זה כמו לשחק פינג פונג", מספר זיו על תהליך העבודה שלו (עם בר אור ובכלל). "אתה זורק כדור והוא חוזר אליך. אתה מצליח להוציא מהאדם דברים שהוא בכלל לא חשב שיש לו. זה כולל הדרכה לגבי איך להפעיל סטודיו, איך לבנות קולקציה, איך לתמחר נכון את הבגדים, וכן תכנון תערוכות ומכירות.

 

"העבודה שלי בעצם נוגעת בכל הקשור למותג פרט לעיצוב עצמו. אבל בסופו של דבר המוצר הוא היחיד שקובע את השורה התחתונה - המכירות. חולצה גברית נמכרת בלי קשר לכל מה שסביבה. אם מוצר נמכר, סימן שהוא טוב, וגם ההפך הוא נכון", אומר זיו בצניעות על חלקו בהצלחת המותגים שלצִדם הוא עובד.

 

צעד צעד

 

אסף זיו, 43, נולד בתל אביב והחל את הקריירה שלו כמאפר. "נסעתי ללונדון ללמוד אמנות בבית הספר סנטרל סנט מרטינס, אבל זה לא קרה. אחרי שפגשתי במאפרת שמאוד התחברתי אליה, התחלתי לאפר בעצמי".

 

זיו, שלא הכיר אז אף אדם בתעשייה בישראל או מחוצה לה, החליט לאגד את עבודותיו לפורטפוליו, לחזור לארץ ולחפש תעסוקה. הוא החל לעבוד כמאפר, אולם עד מהרה נתן דרור ליצירתיות שבו ופנה לעסוק בסטיילינג בתקופה שבה המילה סטייליסט, כמו גם המקצוע, לא היו קיימים בכלל בלקסיקון הישראלי, והדוגמניות נהגו להביא בעצמן את האביזרים לסט הצילומים.

 

זיו ליקט תלבושות ופריטים משלימים ממחסן התלבושות של "הבימה" ושאל בגדים מסטודנטים לעיצוב אופנה בשנקר. לפריצת הדרך שלו זכה לאחר שדפק על דלתו של אלדד מאסטרו, צלם נודע באותה תקופה, ששיתף אותו בהפקה שצולמה בהשראת סרטים בכיכובה של הדוגמנית המיתולוגית עדיה מאירצ'ק.

 

"היא הייתה אז בעיצומה של פרשייה רומנטית, שכללה את דן בן אמוץ, וההפקה הייתה רק התירוץ של אדם ברוך, עורך '7 ימים' דאז, לסקר אותה. מאחר שלא הצליחו להוציא ממנה יותר מדי פרטים על הרומן, הם נאלצו להתמקד בקונספט ובצילומים עצמם", הוא אומר בנימה צינית.

 

הדברים התגלגלו, וזיו החל לסגנן הפקות אופנה מערכתיות עבור כל מגזיני הנשים בארץ. ב־89' טס לפריז וזכה להשתתף כמאפר בתצוגות האופנה של גדולי המעצבים בכל הזמנים, מאיב סאן לורן ועד לוליטה למפיקה, וכן בהפקות אופנה עבור מגזינים נחשבים כמו i-D ו־L'oficial.

 

במהלך הקריירה שלו שימש אפילו כעורך האופנה במהדורה הבינלאומית של המגזין Elle. במקביל, כשהיה חוזר לארץ, המשיך לעבוד על קטלוגים עבור רשתות האופנה הגדולות, כמו פוקס וקסטרו. לבסוף החליט לנסוע לניו יורק ולפתוח עם כמה שותפים מקומיים גלריית אמנים בוויליאמסבורג, עוד לפני שהרובע הפך למוקד התרבות והאמנות התוסס ביותר בעיר הגדולה.

 

הרזומה שלו כולל תפקידים רבים ומרשימים: הוא היה ארט דירקטור של חברות יוקרה, כמו חברת התכשיטים טיפני'ס, מותג הקריסטלים ברקה, מותגי ההלבשה Theory ולורד אנד טיילור ובית הכלבו מייסיס.

 

ב־99' פתח יחד עם המעצב אלי טהרי את ZAO, חנות הקונספט הראשונה בארה"ב. הרעיון היה מהפכני לאותה תקופה: זו לא הייתה רק חנות בגדים, אלא חנות המאגדת אלמנטים שונים של לייף סטייל.

 

"לקחתי את כל מה שאני יודע לעשות והחדרתי את זה לחלל אחד, מארט דיירקשן לסרטים, דרך סטיילינג, עיצוב פנים, אמנות ועוד, כשהכול עטוף בעיצוב אופנה", מתאר זיו את הקונספט שמאחורי המתחם המהפכני שיצר. בחנות ניתן היה למצוא כמעט כל פריט: מכדור ב־20 דולר, דרך טי־שירט ב־80 דולר ושמלות מעצבים ב־8,000 דולר, ועד לרהיטים, ספרים, עבודות אמנות שימושית או דקורטיבית ואביזרי גינה. היה שם הכול.

 

זיו היה זה שהכיר לאמריקאים את עיצוביו של ג'ון גליאנו – הוא ייבא אותם לחנותו ומכר אותם לצד פריטים של מעצבים מחתרתיים ומהפכניים אחרים מאותה תקופה, כמו ג'רמי סקוט (שפעל אז בפריז).

 

"פגשתי את אלי טהרי והוא מאוד התלהב מהבוטיקים Corso Como 01 באיטליה ו־Colette בפריז. את שרה לרפל (בִתה של מייסדת הבוטיק 'קולט' והמנהלת האמנותית שלו, ז"פ) הכרתי עוד מהתקופה שבה עבדתי בפריז", מספר זיו.

 

באותן שנים בוטיקים שהציעו סגנון חיים עטוף בקונספט החלו לצבור תאוצה, והשניים החליטו שיש לכך מקום גם במגרש המשחקים של האמריקאים. "יצרתי מקום שמאגד את כל התפיסות והתשוקות שלי. תכננתי הכול מתוך מחשבה על ההרגשה שתמלא את האדם שיסתובב בבוטיק: איזו תנועה תהיה במקום, אילו ריחות. שמתי דגש גם על התאורה, שהייתה חיקוי של אור יום שעיצב לנו מעצב סקנדינבי. הכול היה שקוף, כאילו צף באוויר, עגול, ללא כל פינות, כמו ב־O של ZAO".

 

תו תקן

 

גאונותו של זיו לא חמקה מהרדאר, וב־2001 הוא הוכתר כאחד ממאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם האופנה ונכנס לספר Stylemakers תחת התואר Retail Wizard. חלונות הראווה של חנות הכלבו ברני'ס עוטרו אז בתמונות של כל אחד ממאה הנבחרים, אך הוא אומר שעבורו ההצלחה האמיתית הייתה ועודנה יכולתו להעביר את האמנות שלו הלאה.

 

"חשוב לי לומר את הדברים האישיים שלי, לשים את החותמת על מה שעשיתי בעצמי, בשביל עצמי. לא מזמן שלחתי עבודה לתחרות אמנות, וחבר השופטים בחר בי למקום הראשון מבלי שידעו מי אני. אגו הוא לא הדבר שחשוב לי". אחרי 9/11 החליט זיו לעזוב את החנות שהגה והקים בניו יורק, לדבריו בעיקר בגלל הכיוון המסחרי שאליו פנו המשקיעים במקום.

 

היכולת של זיו למשש את הדופק האופנתי לפני כולנו היא כישרון מבורך. היום אין חובבת אופנה שלא מכירה, למשל, את טקאשי מורקאמי, האמן היפני בעל הסגנון הילדותי הצבעוני והמצועצע, שהתפרסם בעקבות שיתוף הפעולה שלו עם מארק ג'ייקובס עבור לואי ויטון כשיצר את דוגמת המונוגרמה מולטי־קולור המפורסמת. ובכן, זיו זיהה אותו קודם.

 

"ביקרתי ביפן וראיתי את הבובות שהוא ייצר אז בסטודיו שלו. פניתי אליו, והוא הסכים להכין כמה דגמים שיימכרו באופן אקסקלוסיבי בבוטיק שלנו. זה היה סופר־קול, מאוד נכון לאותה תקופה. אחרי ארבע שנים מארק ג'ייקובס נכנס ללואי ויטון, ומורקאמי הפך למותג שהוא היום".

 

כשקלואי סביני, דוגמנית עבר ואיט גירל תורנית, החלה את קריירת העיצוב שלה, זיו היה גם שם וזיהה את הפוטנציאל. "ב־98', כשטרה סבקוף וסביני יצרו את הקו שלהן, Imitation of Christ, מבגדים ישנים שהן מצאו בחנויות צדקה ועברו 'עיצוב מחדש', זה נראה לי רעיון מאוד חדשני. הזמנתי אותן לפתיחה של החנות ZAO בניו יורק, וכולם חשבו שהבגדים הם סחבות וסמרטוטים. גם המשקיעים לא הבינו מה זה. אחרי חודש הקו נמכר כולו והוכתר כהצלחה מסחררת. ביורק, טום פורד ולני קרביץ היו בין הרוכשים הראשונים, עד שלא נשאר כלום", נזכר זיו.

 

"פעם היית צריך לנסוע לתערוכות, להתאמץ ולחפש בנרות את הדבר הבא. היום אתה מקליד בגוגל את שם המוצר שאתה רוצה להתחיל לייצר, ומקבל אינסוף אופציות של עיצובים ומפעלים שבהם אתה יכול לבצע את זה בלי לצאת מהבית.

 

"כשמסתובבים בעולם, מקבלים הרבה אינפורמציה לגבי מה שקורה סביבנו. רואים המון דברים חדשים: עיצובים, חומרים או צבעים שמתגבשים, כמו קריסטל, לכדי רעיון או תפיסה של מה שמסתובב באוויר ונכון לתקופה", מספר זיו איך הוא מזהה טרנדים. "טרנדים קורים בפוליטיקה, בכלכלה, הם נמצאים בכל מקום באטמוספירה. זה משהו שקשה להגדיר, אבל זה נותן המון רעיונות לדברים חדשים".

 

מושך בחוטים

 

ב־2001 פתח זיו יחד עם חברתו הקרובה, הדוגמנית יעל רייך, ועם טלי מלכה חברת ברנדינג (מיתוג) שסיפקה ייעוץ למותגים שונים, ובהם Topline, חברת ההנעלה השלישית בגודלה בארה"ב. הוא עבד גם עבור המותגים רוקסי, קוויקסילבר וורה וונג.

 

בזכות ההצלחה בעבודה עם טופליין, זיו הצטרף להנהלת המותג והיה אחראי על כל פרט שנגע לעיצוב ולאופנה - כולל עיצוב המפעלים ובנייני המשרדים של החברה בהונג קונג ובניו יורק, פיתוח המותגים משלב הלוגו, דרך מחקר שיווקי ומסעות פרסום ועד להנחיה אמנותית מבחינת איתור המגמות או הטרנדים לעונות הבאות.

 

לפני שנתיים הרגיש כי מיצה עצמו בחברה ופרש לטובת עבודת פרילנס באותו תחום. חמישה חודשים בשנה הוא מבלה בביתו שבסיאטל, ובשאר ימות השנה הוא מסתובב מסביב לעולם, מזגזג בין ייעוץ אמנותי ואסטרטגי לדורית בר־אור בישראל להפקת תצוגת האופנה של בית הכלבו היוקרתי נורדסטורם בניו יורק וניהול קמפיינים עבור מותגים בעלי שם עולמי, שאת חלקם, אגב, הוא מצלם בעצמו. "הגעתי לשלב שבו אני יכול לבחור עם מי לעבוד", הוא מצהיר בגאווה.

 

לישראל הוא הגיע באוקטובר האחרון לרגל שבוע האופנה הישראלי הראשון מזה 30 שנה. הפעם הוא בא כיועץ, חבר ובן מולדת המעוניין להשתתף בחגיגות האופנה המתחדשות של ישראל, שאותן הוא זוכר מילדותו. "זה מאוד חשוב לתעשייה ולתיירות", אומר זיו, "חשוב שהממשלה תבין את הערך של שבוע האופנה ותקצה משאבים כדי לתמוך גם בתעשיית האופנה".

 

בימים אלה זיו משקיע ממרצו בגיוס כספים ובארגון קבוצת משקיעים שתוכל לסייע במימון התחום, וכן בעידוד הממשלה לתמוך במעצבים הישראלים בתמורה לאחוזים מסוימים מהתשואה שיניבו מאמצים אלה.

 

"יש לא מעט יתרונות בייצור בישראל. הישראלים הם צרכני אופנה, הם אוהבים להתלבש ונמצאים בחיפוש מתמיד אחר דברים חדשים. יש לנו המון אנשי מקצוע וכישרונות יצירתיים בישראל, אבל כדי ליצור צריך גם לאפשר להם להתפרנס.

 

"לפני 16 שנה הוזמן אלכסנדר מקווין להצטלם עבור ה'ווג' האמריקאי, אבל ביום הצילומים הוא פשוט לא הגיע כי חשש שהביטוח הלאומי הבריטי יראה את התמונות ויפסיק לתמוך בו", מדגיש זיו את הפרדוקס הכלכלי בעולם האופנה, שבו גם מעצבי־על, ששמלותיהם נמכרות במיליוני דולרים, נאלצים לספור כל פרוטה הנכנסת לכיסם בשל עלויות הייצור הגבוהות.

 

"הרבה עיניים מופנות בתקופה האחרונה אל עבר ישראל, אני שומע ורואה את זה בכל מקום. דיברתי לא מזמן עם העורכת של המגזין Elle, והיא רק מחפשת תירוץ להגיע לכאן. אם יהיה לה 'ביזנס' לעשות פה, היא תבוא. ייקח זמן עד שהאופנה הישראלית תתפוס תנופה, ויש לנו דרך ארוכה לעשות והרבה מה ללמוד מבחינת ההתנהלות מול הספקים והיחסים עם הקניינים", מסביר זיו. "גם בניו יורק, שבוע האופנה התחיל בשנות ה־40 כ'שבוע עיתונאים', כי רצו לקדם את האופנה האמריקאית, ורק אחר כך הוא קיבל את אופיו כשבוע האופנה שאנחנו מכירים כיום.

 

"עבדתי בכל שבוע אופנה בעולם ובישראל - זה נראה בדיוק אותו דבר. ההבדל הוא באורחים שישבו על הספסלים שלצִדי המסלול", הוא אומר בביקורתיות עדינה. "כדי לקדם את האופנה הישראלית, יש למשוך את הקניינים לארץ. אבל בתור שבוע אופנה ישראלי ראשון, זה היה סיפתח טוב", הוא מסכם. "אנה ווינטור אולי לא הגיעה הפעם, אבל אם זה ימשיך ככה, היא עוד תגיע. אין לי ספק".

____________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

עוד במגזין GOstyle: