"זו הפעם האחרונה שהילדים באים איתי לקניות", סיפרה לי אם לשלושה ילדים. "בכל פעם שאני נכנסת למרכז קניות אני שומעת את עצמי מאיימת על הילדים. זהו, אני לא לוקחת אותם יותר. הם מנג'סים, רבים ודורשים, לא יודעים לשמוע לא, כפויי טובה. אני קונה להם ואז: למה לו ככה ולי ככה? כל הזמן מתחשבנים. די, שיישארו בבית וזהו. מבטיחים ולא מקיימים. הם לא מסוגלים לראות משהו בלי לבקש שאקנה להם אותו, גם אם זה הדבר הכי שטותי בעולם".

 

עוד במהות החיים:

____________________________________________________

 

"אני לא יודע אם זה אומץ או טיפשות להיכנס עם ילדים למרכז קניות", אמר הורה נוסף שהצטרף לשיחה. "עבורי זה ממש עונש. תמיד כולם יוצאים מתוסכלים ולא מרוצים -- גם הקטנים וגם הגדולים. כך שאני ממש מרגיש טיפש, כאילו שוב נפלתי בפח של עצמי".

 

האם מחויב במציאות שהורים יסתובבו עם תחושות כאלו? של החמצה, תסכול, אכזבה, כעס, עייפות או תשישות בכל פעם שמזדמן ביקור בקניון? התשובה היא חד משמעית: ממש לא.

 

"נתחיל הורים מבראשית
כי כך מתחילים תמיד
בקריאה מתחילים מאלף בית
בשירה מתחילים מדו רה מי"

(מתוך השיר "שיעור זימרה" בביצוע מיקי קם)

 

ובהורות מתחילים מהחזון, מהמטרה. אם המטרה שלנו היא מערכת יחסים טובה, מכבדת ונעימה עם ילדינו, כזו שנשענת על כבוד הדדי, שיתוף, תחושת ערך ומשמעות, הרי שחוויות כגון אלו, שעלו קודם לכן בתיאורי ההורים, לא תקדמנה אותנו אל עבר הגשמת החזון ההורי שלנו.

 

1. בשלב הבא, נעצור ונשאל את עצמנו את השאלה מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהאווירה סביב הרכישות לקראת החג תישמר לכולנו כזיכרון של חוויה מתוקה. התשובה מסתתרת בתוך השאלה: ניקח אחריות על עצמנו, על העברת המידע, על תיאום הציפיות, על כל ההכנות שלפני. וכן, אנחנו בהחלט זקוקים להכנות, כי ילדינו גדלים להיות אנשים עצמאיים עם רצונות וזה לגמרי בסדר לרצות.

 

2. הקדימו את "השיח שלפני" עם ילדיכם בהתכנסות עם עצמכם. נסו להיזכר בכם כאשר אתם נמצאים בחנות גאדג'טים, נעלים או פריטים אחרים שאתם אוהבים. האם אתם מכירים את התחושה שאומרת "הלוואי ויכולתי לבלוע את החנות"? כן, זו אכן ההרגשה של הקטנטנים.

 

3. עצם האמירה "אני לא לוקחת אותם איתי יותר" מעוררת קונוטציה של פסיביות. אתם באים איתי, משתרכים אחרי. הורים יקרים, בואו ננסה לומר "אנחנו הולכים ביחד", כאשר בחוויה הזו הילד מרגיש אקטיבי. זו תחושה שעשויה לעורר בקרבו צורך לתרום ולשתף פעולה.

 

4. מתוך הבנה זו עולה כי אנחנו לא לוקחים איתנו למסע הקניות עוד תיק, אלא כוח עזר, כזה החושב, יוזם ומארגן. בואו נעביר להם את התחושה שהם רצויים וחשובים לנו בחוויה.

 

5. להציע לילדינו תפקידים. מסגרות אחריות, כשהאחד אחראי על בחירת מתנה לסבתא, האחר לאבא, עוד אחד על ברכה ונייר עטיפה. כולם מתייעצים זה עם זה וחושבים יחדיו.

 

6. נוותר על הליכה תחת לחץ של זמן. לילדים שלנו יש קצב אחר. במידה ואנו הולכים יחדיו יש להתחשב בכולנו ולכן נפנה לקניות זמן, יותר זמן.

 

7. לא נוותר על תיאום ציפיות. לשם מה אנו הולכים, מה אנו מחפשים, באיזה תקציב, האם אני מאפשרת להם לרכוש דבר מה לעצמם?

 

8. אם לילדינו יש חיסכון או דמי כיס זו הזדמנות נפלאה לשמש לו מלווים ברכישות הראשונות שלו, לאפשר לו את חווית הבחירה, הוויתור, סדר העדיפויות, ההבנה שאי אפשר לבלוע את העולם, שסכום הכסף שבידינו מחייב אותנו לבחור מה אנו רוצים לעומת מה שנחוץ.

 

9. בין אם בחרתם בברכה אישית או קנויה, הציעו לילדיכם לצייר ציור, להוסיף מספר מילים בעצמו ולצרפו למתנה. זוהי מחווה שתמיד הופכת את המתנה לאישית ומיוחדת ביותר.

 

10. ולסיום, בהנחה שהחלטנו ללכת יחדיו לקניות לקראת החג או לביקור בקניון ואנו עומדים בפני השאלה האם לקנות לילד שלנו שי צנוע או מתנה: אני מזמינה אתכם להתייחס למתנה מתוך רצון להעניק אותה לילד לא כשכר או פרס בעקבות התנהגות טובה; לא לומר "היית ילד טוב והתנהגת יפה בקניון, לכן אני קונה לך", אלא לומר "אני קונה לך כי אני רוצה, כי נכון לי או מתאים לי או כי מתחשק לי או כי אתה מבקש".

 

רוית גוטמן היא בעלת M.A family studies, מנחת הורים מוסמכת במכון אדלר ואמא לארבעה.