אביב-קיץ: מכורים לתחושה שמישהו ממש ממש אוהב אותנו (צילום: dreamstime)

כשאני מבקשת מהאיש היקר שלצידי עזרה בחילוץ המחשב ממצבו התקוע, הוא מתקתק על המקלדת בקצב שהעין לא מספיקה לתפוס, ואחרי בדיוק חצי דקה קם ואומר, "הנה, סידרתי את זה". אני מבקשת לדעת מה הוא עשה ואיך הוא תיקן אבל הוא רק מחייך אלי, זורק לי תוך כדי הליכה ממני "אני לא יכול לגלות לך". אני עומדת שם, מופתעת, שואלת: "מההה?", "אם אני מגלה לך אני מאבד את היתרון היחסי שיש לי עליך", הוא צוחק, וממשיך ממני הלאה.

עוד במהות החיים:

____________________________________________________

כמובן שזאת בדיחה והיא מגלגלת אותי מצחוק. אנחנו ממש לא זוג שעושה חשבונות, אין לנו הסכם ממון, אנחנו מקבלים החלטות יחד ורואים את עצמינו שווים לכל דבר. לא נראה לי שאנחנו מתחרים אחד בשני. אני עומדת שם רגע, מתבוננת בזה. אולי בכל זוגיות יש תמיד אלמנט של השוואה, אפילו רק מעצם האחריות המשותפת, אחד תמיד בא על חשבון השני.

אצל הרבה זוגות זה מאוד ברור: עסוקים בשאלה מי עובד קשה יותר, מי מסכן יותר, למי מגיע שיפרגנו לו, מי צודק, מי נאמן יותר, מי טוב, מי חזק. איך זה שנוצר כזה מאבק דווקא בתוך הקשר הכי משמעותי?

עונות לאהבה

הכמיהה לזוגיות מלווה בתחושת חוסר: אנחנו רוצים שיאהבו אותנו, שירפאו אותנו, ירפדו אותנו בביטחון עצמי, ימלאו את החללים החסרים של הביקורת האינסופית וחוסר האהבה העצמית שלנו. וכל זה אכן קורה כשאנחנו מתאהבים: אנחנו פורחים בתוך גן מלבלב של ציוץ ציפורים ונפנוף כנפי פרפרים, מרחפים חצי מטר מעל האדמה, בתוך ענן צמר גפן ורוד ומתוק, וחושבים שהשמש בכבודה ובעצמה זורחת רק עבורנו כל בוקר. לזמן קצר אנחנו מקבלים את כל מה שאי פעם רצינו: אנחנו אוהבים, ובעיקר מכורים לתחושה שמישהו ממש מאוד אוהב אותנו. לכמה שבועות או חודשים או אפילו שנה אם התמזל מזלנו במיוחד, אנחנו מרגישים שהינה, הכול בסדר, ממש מושלם, בדיוק איך שזה צריך להיות.

ואז נגמר הקיץ ומתחיל הסתיו, ועננים אפורים מתחילים לכסות את השמיים. בהתחלה עוד חמים ונעים ואנחנו מתעלמים מההפרעות הקטנות, אבל תוך זמן קצר השמיים אפורים ומתחיל לרדת גשם. פתאום הצד השני כבר לא מספק לנו את אותה תחושה עילאית של עונג וסיפוק. פתאום הוא כועס, אולי הוא מאוכזב, אפילו מעביר עלינו ביקורת, החצוף! מי הוא חושב שהוא?!?! ופתאום סופת רעמים וברקים, מפחידה ומטלטלת. המקום הכי בטוח שלנו, שבו היינו סוף סוף, לראשונה בחיינו, אהובים מוגנים ושלמים – נסדק. אנחנו כלואים באכזבה, נאבקים בסבל, נלחמים להחזיר את האופוריה לקדמותה, מרגישים נבגדים ונטושים.

סתיו-חורף: נשארים חצויים ומתוסכלים (צילום: dreamstime)

הנטייה שלנו תהיה או להאשים את האחר שהוא לא מספק לי את מה שאני זקוקה לו, או להרגיש אשמה ולנסות רצות אותו. באפשרות הראשונה אני לא מקבלת אותו כפי שהוא ורוצה לשנות אותו, בשנייה אני לא מקבלת את עצמי ורוצה להשתנות. חוסר קבלה, שליטה, האשמה ואשמה – כולם תופסים את המקום הרגשי שלנו ולא נשאר הרבה מקום לפרגון, לנתינה, לאהבה. אפילו לא לאהבה פשוטה, שלנו לעצמינו.

לחזור לעצמי בתוך הזוגיות

יש הרבה מקומות פנימיים, הרבה קולות וצדדים באישיות שנקברים בבונקר סודי מתחת לאדמה כשאנחנו במערכת יחסים מסוג כזה. חלומות, תשוקות, צורך בחופש, פראות ילדותיות, נשיות וגבריות, ועוד מקומות שאנחנו תופסים אותם כמזיקים לקשר. עדיף להצניע אותם מאשר לקלקל. אנחנו מתכחשים להם או שהם מפחידים אותנו או את האחר. אנחנו מספרים לעצמינו שזה עדיף, כדאי, שווה. ומבטאים רק חלקים "יפים" שלנו. אנחנו לא לוקחים בחשבון שאנחנו נשארים חצויים ומתוסכלים. הצד השני אוהב רק את מה שהוא רואה, לא ממש את כל מה שאנחנו, ויש לנו אהבה אבל היא מוגבלת, יש לה תנאים.


free של רובין ווילאמס

אחרי זמן מסוים במצב הזה כל אנרגיית החיים הילדית המתלהבת והחופשייה שמוצנעת בבונקר נעלמת מחיינו ומשאירה אותנו מרוקנים ומתוסכלים, ממורמרים על בן הזוג שמונע מאיתנו את החופש וכועסים על עצמינו שאפשרנו לכל זה לקרות. אצל מי היתרון היחסי עכשיו? זה משחק שאין בו מנצחים, ויש בו תמיד מפסידים, שניים לפחות.. אז כמה אומץ יש לכם לחשוף את עצמיכם לגמרי בתוך קשר? כמה אתם מעזים לבטא את עצמיכם? כמה תסכימו להיות מי שאתם עד הסוף ולהעמיד את הקשר שלכם במבחן האמת?

סדנת "יחסים משוחררים" בנושא חופש אהבה וביטוי עצמי ביחסים בהנחיית נגה מיבר ויואב אפטוביצר תתקיים בשבת הקרובה, 17.3.12, ב"אשרם בעיר" בגבעתיים. לחצו לפרטים נוספים.

נוגה מיבר היא מטפלת ומנחת התמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות.

פוסטים קודמים של נוגה מיבר:

לאתר מהות החיים

להורדת האפליקציה סרקו את הבאנר או לחצו להורדה לאייפון או לאנדרואיד.