כשהתפוגג הדיכאון - חזרו גם החלומות בהקיץ - איך היא קמה יום אחד, מתרוממת, ויוצאת מזה
הרבה זמן חלמתי על הרגע הזה, הרגע שבו אני יוצאת מזה. בימים שבהם הייתי שרועה על הספה בסלון או ספונה במיטה, נרדמת ומתעוררת חליפות, בין לבין בהיתי בתקרה ודמיינתי אותו, ראיתי אותו, ממש הרגשתי אותו. בחלומות שלי, כמו בחלומות, זה היה רגע, רגע אחד, לא תהליך. רגע יחיד שבו קרה 'נס מפתיע', שהפך את הקערה על פיה. לא היה הרבה הגיון בחלומות הללו, הם היו מנותקים מהמציאות לחלוטין, אבל הם היו נעימים. מן חלומות כאלו שבמהלכם מצאתי את עצמי מחייכת פתאום או אפילו משחררת צחוק קולני לחלל האוויר ואז קולטת שאני לבד בחדר, בוהה בתקרה וזה רק חלום.
לאט לאט, ככל שהתפוגג הדיכאון, חזרו אלי גם החלומות בהקיץ. חלמתי שזכיתי בלוטו וראיתי את עצמי פורעת את הצ'ק, משלמת חובות, מטפלת בגב, ברגליים ובשיניים, קונה בית ואפילו חוסכת. או שאני מוצאת תיק עור, חום, ישן, מלא בשטרות באמצע הרחוב ומכיוון שאין לו דורש, משטרת ישראל מעניקה לי אותו על כל תכולתו, שמסדרת לי את החיים מיד, אלא מה?
כמובן שידעתי שהקשר בין המציאות לבי החלומות הללו הוא מקרי בלבד, אבל החלומות הללו גרמו לי לחייך ובזכותם יכולתי פתאום לראות את מה שבא אחרי ה"נס" לכאורה שאמור לקרות לי. בזכותם ראיתי את זה שיכולים להיות לי עוד חיים אחרים.
והעיקר, הם גירו והעירו את התקווה ואת היצירתיות, שהיו רדומות לחלוטין. אחריהם הגיעו חלומות ריאליים יותר, מעשיים. כאלו שוויתרו על 'הנס' ועל 'הרגע היחיד' והכילו בתוכם רעיונות וקצוות של פתרונות ואפשרויות. בזמן האחרון אני חולמת עלי, לא על החיים שלי. על איך אני עכשיו ועל איך אני כשאני יוצאת מזה.