>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

6:00 בבוקר

 

אז הנה עברה כבר חצי שנה, ושוב הטירוף של שבוע האופנה מורגש ברחובות. אני קמה, שותה את הקפה של הבוקר תוך כדי בדיקת מיילים, מטעינה את המצלמה ומתכוננת לצאת לחדר הכושר. אין ברירה, התרוצצות סביב דוגמניות ועורכות אופנה דקות רגליים מחייבת אותי לפחות לשעה אחת של כושר. להתאמן זה מאוד בריא, מה גם שחדר הכושר נמצא במרחק של חמש דקות מהלינקולן סנטר, שם ממוקם האוהל המרכזי של תצוגות האופנה - אני מנסה לשכנע את עצמי - וכך אגיע ל"לפני" של המעצבת טורי ברץ'.

 

8:30

 

אני בתור לסטארבקס הפינתי ברחוב 63 וברודוויי. נראה שהסניף הזה לא ידע כזו עדנה מימיו. תור ארוך של "מתדלקי קפאין" לבושים טיפ טופ, מצוידים במצלמות, אייפדים וכמה תיקים שלא הייתי מתנגדת לאמץ. כולם עסוקים בסמול־טוק ובסיכומים של תצוגות האתמול. אני יוצאת החוצה לכיוון לינקולן סנטר. בכניסה לרחבה עומדים כמה אנשים ומחלקים את העיתונים Fashion Week Daily ו־Front Row. למי בכלל יש זמן לקרוא? למי?

 

9:00

 

התצוגה של טורי ברץ' נערכת ב-Alice Tully Hall. את המעצבת אני מפספסת בכמה דקות, היא כבר מאחורי הקלעים, מה שאומר שאצטרך להילחם על ראיון איתה אחר כך. לאט לאט אנשים מתחילים להגיע. תצוגה ראשונה של הבוקר, אז הם עדיין נראים נינוחים וחייכנים, אל תדאגו - שתי תצוגות מאוחר יותר זה כבר משתנה.

 

התצוגה מתחילה, ואחרי כמה הופעות על המסלול אני כבר מבינה את הקטע ויוצאת החוצה לתפוס קצת אנשים יפים.

 

9:15

 

אני צועדת חזרה לרחבת לינקולן סנטר. המוזמנים לתצוגה של J.Crew מתחילים להתאסף. כמה צבע על המדרגות! זה מדהים.

 

יש פה מישהי שנראית מוכרת. קלי קילורן מ"עקרות בית אמיתיות – ניו יורק" לובשת חצאית פאייטים ירוקה היסטרית של המותג ותיק ירוק תואם. אי אפשר להתעלם מהצבע הזה - כל העיניים מופנות אליה. היא יכולה לסמן וי על הצלחתה במשיכת תשומת לב.

 

לקראת 9:30 כל המאחרים והמאחרות מתחילים לרוץ לכיוון האולם. על עקבים כמובן, כל הכבוד!

 

10:00

 

התצוגה של J.Crew אמורה להימשך עד 10:30, אבל כבר ב־10:00 מתחילה התצוגה של בדג'לי מישקה. גל נוסף של מבקרים מגיע, ומי שהצליחו להסתנן החוצה מנצלים את הזמן להפסקת סיגריה, לפני שייכנסו שוב לתצוגה.

 

פתאום אני קולטת פמליה של כמה אנשים גבוהים ואיזו בלונדה מוכרת. כשאני מתקרבת אליה אני מזהה את דוגמנית-העל לארה סטון. אלוהים, הן כולן דומות,

 

לרגע חשבתי שזו ג'ורג'יה מיי ג'אגר, הבת של ג'רי הול ומיק ג'אגר, אך מקרוב אני עומדת על טעותי. היא כנראה מוזמנת לשבת בשורה הראשונה ולהוסיף צבע וזוהר לתצוגה.

 

תמיד יפה. לארה סטון (צילום: סיון אסקיו)
תמיד יפה. לארה סטון (צילום: סיון אסקיו)

 

10:30

 

התצוגה של J.Crew הסתיימה, ורוב האנשים מתחילים לצאת. כמעט כולם לבושים בפריטים של המותג מקולקציית הקיץ שלו. אני רושמת לעצמי הודעה: "חייבת לעבור שוב על הקטלוג שלהם ולסמן לי כמה פריטים לקנות. חובה".

 

פתאום אני קולטת את מריה דונאס ג'ייקובס, עורכת במגזין "גלאמור". היא כזאת יפה, והיא לובשת ג'ינס?! נו, מותר לה. את המחשבה הזו קוטע מראה משובב וצבעוני שכולם רצים לעברו. או מיי גאד, זו אנה דלו רוסו, עורכת "ווג" יפן הפרובוקטיבית (והדקיקה, אם יורשה לי לומר), שמתמסרת לכל צלמי הרחוב מסביבה. היי, גם אני רוצה.

 

"איזו תצוגה הכי הרשימה אותך עד עכשיו?", כולנו צועקים אליה. "פראבל גורונג", היא עונה, "אהבתי את השפעות הציפורים, את השימוש בנוצות ואת שמלות הערב הלבנות עם שובלי הנוצות הארוכים. אהבתי גם את רבקה מינקוף, שהופיעה לפני כמה ימים".

 

אי אפשר לפספס. אנה דלו רוסו, עורכת "ווג" יפן (צילום: סיון אסקיו)
אי אפשר לפספס. אנה דלו רוסו, עורכת "ווג" יפן (צילום: סיון אסקיו)

 

אנה ממהרת לתצוגה הבאה, ואנחנו הצלמים מנצלים את ההפוגה הקצרה בין התצוגות כדי לצלם את מי שבא לנו. ההיצע של אנשים יפים שלבושים בטוב טעם הוא עצום. כמו שאנחנו הצלמים רוצים לצלם, כך גם מי שבא לראות את התצוגות רוצה להצטלם. הם יודעים לעשות פוזות למצלמה, והרבה מהם חושבים שהם לא פחות פוטוגניים מהדוגמניות והדוגמנים המקצועיים. כל אחד רוצה לראות את עצמו בשעה הקרובה או למחרת מופיע באיזה בלוג או אתר אופנה.

 

אפרופו אתר אופנה, אני בדיוק מזהה את ה־צלם, סקוט שומאן, מהבלוג החשוב The Sartorialist. אלוהים, אני חושבת לעצמי, לא חשבתי שהוא כזה קטן וקומפקטי.

 

אם הוא פה, אז בטח גם החברה הצרפתייה שלו, גראנש דור, בסביבה. ואכן, כמה מטרים משם היא מופיעה ומצלמת כמה בחורות לבלוג שלה (אני קצת מאוכזבת ממה שהיא לובשת, אבל מילא, נוותר לה, היא עובדת). אפשר לחוש התרגשות קלה בקרב הקהל שהבחין בצמד סקוט וגראנש. מי לא רוצה לראות את עצמו ב־The Sartorialist?

 

היי, הנה עוד פנים מוכרות: המנחה קייטי קוריק ואחריה טיילור תומסי היל, עורכת אופנה ב"מארי קלייר". היא נועלת סנדלים שאני מוכנה לעשות עסקה עם השטן כדי שיהיו לי כאלה. פשוט שלמוּת.

 

גם היא פה. גראנש דור (צילום: סיון אסקיו)
גם היא פה. גראנש דור (צילום: סיון אסקיו)

 

11:00

 

אני לוקחת שוב הפסקת קפה, שוב בסטארבקס הפינתי, ששוב עמוס בעוד רבים כמוני שזקוקים לקפאין. כולם עם אייפד, אייפון, בלאקברי, ואני כבר מדמיינת לעצמי איך הגרף של הטוויטר עולה בזמן הזה שבין התצוגות. אני מחליטה לעשות שינוי לוקיישן והולכת לכיוון הבריאנט פארק. אם אתזמן את עצמי נכון, אני אמורה להגיע לבריאנט בזמן שבו הקהל אמור לצאת מהתצוגה של ורה וונג.

 

13:00

 

אחרי כמה תקתוקי מצלמה, אני קופצת להגיד שלום לדני, חברה שמאפרת לתצוגה של Prete & Bruno, שאמורה להתקיים הערב ב־19:00. אחרי כמה קליקים קצרים מאחורי הקלעים אני יוצאת ללאנץ' קצר עם דני, שגם היא מאוד עסוקה, ואני עפה לגלריה בצ'לסי לעבודה האמיתית שלי היום: צילום פרזנטציה של ויקטור לונה.

 

15:00

 

אני נפגשת עם איליין, חברה שהגיעה מאמסטרדם והחליטה שהיא מתמקדת דווקא בצילום נעליים. בזמן שאנחנו עומדות בתור להיכנס לגלריה, אני מראה לה את אוסף הנעליים שצברתי במצלמה. את אוסף התיקים אני אראה לה אחר כך.

 

הפרזנטציה עמוסה בטיפוסים קצת שונים מאלו שהוזמנו לתצוגות הגדולות. פה האנשים יותר נועזים ופחות אופנתיים מאלה שבאפר ווסט סייד. התצוגה היא של מעצב ממוצא מקסיקני שגדל בלוס אנג'לס ועובד בניו יורק, והבגדים שלו מאוד פאנקיים וקצת אדג'יים. חוץ מזוג מכנסיים אחד ששמתי עליו עין, כל השאר לא ממש דיברו אליי ולסגנון שלי.

 

20 דקות בתצוגה הספיקו לי, והזדרזתי לקחת מונית ל־Uptown, לכיוון הלינקולן סנטר, כדי להגיע בזמן לתצוגה של המעצבת דיאן פון פירסטנברג האהובה עליי.

 

סבב נוסף מחוץ לאולם - ורואים את כל המאחרים רצים. ביניהם אליסה סדנאוי, דוגמנית שהרשתה לעצמה ללבוש הכול ורוד.

 

הדוגמנית אליסה סדנאוי (צילום: סיון אסקיו)
הדוגמנית אליסה סדנאוי (צילום: סיון אסקיו)

 

17:00

 

אני חוזרת הביתה לערוך כמה תמונות, להטעין בטריות (גם של המצלמה), להחליף בגדים ולצאת ליעד הבא.

 

20:00

 

אזור המיט פּקינג. מסיבה של המגזין Purple בסטנדרט הוטל. בין הבלוגרים של אתרי האופנה, כמו ה"פאשן אסיסטנט", אפשר היה לראות את לינדזי לוהן (עם לחיים נפוחות מבוטוקס), דקוטה פנינג ורוברט ראסי.

 

22:00

 

זהו, ניצלתי את כל כמות הסמול־טוק שלי ליום אחד והסבלנות מתחילה להיגמר. אני חוזרת הביתה לנוח כמה שעות מהיופי, האסתטיקה והמצלמה. מחר יום חדש, נתחיל הכול מהתחלה.

 

>> לאתר של סיון אסקיו, לחצו כאן

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

עוד במגזין GOstyle: