הדפסה
לכתבה באתר
צילומים: אלבום משפחתי, רונן אקרמן
החודש הוא אפריל, השנה - 2005. אני בהריון שלישי, עם בת קטנה בבטן, ומתחילה את החודש התשיעי. אני יוצאת מביקור אצל רופאת הנשים שלי, פגישה שבה הגענו להחלטה משותפת שאין טעם שאעלה על המשקל. בחודש הקודם, כבר הייתי במרחק נגיעה מ-100 קילוגרם.
אז נכון, בתחילת ההריון הבטחתי לעצמי שלא אעלה יותר מעשרה קילו, כי גם ככה כבר הייתי עם עודפים רבים, אז הבטחתי.
אני מגיעה הביתה ועל השולחן מונחת שקית עם תמונות מהטיול האחרון. אני מבחינה בתמונה של עצמי מאחור, ומסרבת להאמין שזו אני. לא כך אני נראית, זה לא יכול להיות. אני קורעת את התמונה ומחליטה שלא לראות, מחליטה להתכחש, להשמיד ראיות שמעידות על המראה שלי. ואת כל זה, כמובן, אני עושה תוך כדי סיכול ממוקד של חטיף עתיר קלוריות.
הגיע הערב, ואנחנו קופצים לחברים. אנחנו יושבים אצלם בסלון, ואני חולצת נעליים. אנחנו צוחקים, נהנים ומקץ שעתיים אני מבקשת לנעול את נעליי שוב. וכאן מתגלה בעיה מביכה: כף הרגל שלי לא נכנסת לנעל. "אוקיי", אני אומרת לעצמי, "זה כנראה קשור להריון, נוזלים, מלחים". בעלי משאיל לי את נעליו הגדולות ואני בדרכי למיון. רק כדי לוודא עם הרופא שזה נורמלי, ושזו תופעה ידועה לנשים בהריון בחודש תשיעי.
והוא, הרופא התורן במקום, אומר לי: "כן, זה מאוד נורמלי אם עלית 30 קילו במהלך ההריון, לאחר שכבר היית עם עודפים של עשרה קילו". האמירה המכאיבה הזו מכה בי כל כך חזק בבטן הרכה, עד שאני מדמיינת שהחלו הצירים, ומשגעת את הרופאים לתת לי זירוז.
מאוחר יותר, שרועה על המיטה בבית החולים, אני חולמת. הדמיון הוא תרופה נהדרת. ובחלומי אני שוקלת כפי ששקלתי בתיכון, בסביבות ה-54 קילוגרם, ואני רצה לי בים כמו בפרסומת, עם מוזיקה טובה באוזניות, ומגיעה הביתה ואוכלת פרי ושותה מים, מארגנת את הבנות לבית הספר, המקרר מלא בירקות ופירות, על הכיריים מתבשל תבשיל ירקות ואורז מלא. בחלומי אני עובדת במרץ , מרצה בנושא אורח חיים בריא, ויש לי תוכנית רדיו בנושא. אני מקפצת בקלילות על הבמה בשלל הצגות ילדים, אמהות עוצרות אותי ברחוב ושואלות: "מה עשית, מיכל? איך ירדת במשקל? ואיך את שומרת על הירידה הזו?", ואני עונה להן בסבלנות...
לפתע, אני מתעוררת מהחלום לכאבים. הצירים החלו, ואני בדרך לחדר לידה.
מעבר חד להווה: השנה היא 2012 וגילי, בת הזקונים שלנו, חוגגת עוד מעט 7. ואני? אני חיה את החלום. ואתם חייבים להבין: באותה נקודת זמן ב-2005, שבה הפלגתי לי בדמיונות מופרכים, היה סיכוי גדול יותר שאגיע לירח מאשר שאנהל אורח חיים בריא. במשך שנים עליתי וירדתי במשקל, מצאתי כל תירוץ אפשרי להימנע מפעילות גופנית, המקרר היה מלא אוכל מעובד, ואני הייתי מלאה בהאשמות – "זה הגנים, זו התקשורת, זה החינוך". ואולי כל זה נכון, אבל באיזשהו שלב הצלחתי להודות: זו הייתי גם אני!
אז בחרתי לקחת אחריות על חיי, על בריאותי ועל בריאות משפחתי. התהליך איטי, קשה לעיתים, אבל אני מקווה לחלוק אתכם כל רגע בו, וללוות אתכם בדרך. כי אנשים רואים את התוצאות, אבל הגמול האמיתי הוא מה שמתחולל עמוק בגוף ובנפש - ובין קירות הבית ובחיק המשפחה.
אני מאושרת שניתנת לי האפשרות בתוכנית רדיו משלי "לחיות טוב יותר" ב-102 ת"א, לחלוק עם האנשים את הדרך שעברתי ואת התובנות שרכשתי, והלוואי ואצליח להדביק כמה שיותר שיותר אנשים, ילדים וטף ב"חיידק" החיים הבריאים.