"חתיכה שמחכה להמשך" – כך מכנה האדריכלית עדה כרמי-מלמד (אדריכל אחראי: עופר ארוסי) את הפרויקט, הנחנך בימים אלה במורדותיה הדרומיים של גבעת רם בירושלים. זהו האגף הראשון שהושלם בקמפוס "מכון שכטר למדעי היהדות". הקמפוס יהיה משכן-קבע למכון שכטר, המקיים בין השאר תוכנית תואר שני בלימודי יהדות, בית מדרש לרבנים, קרן תל"י לחינוך יהודי ומדרשת ירושלים. כרמי-מלמד הוזמנה לפני כחמש שנים לתכנן את הקמפוס, המאכלס מבני כיתות, ספריה, קפיטריה, בית כנסת ומינהלה על מגרש של 14 דונם. עקב קשיי תקציב, רק אגף הכיתות נחנך בינתיים. על אף שהוא יכול לעמוד בפני עצמו, צורתו ותפקודו הם חלק ממערך שלם שטרם נבנה (תוכניות הפרויקט מוצגות בתחתית הכתבה).

 

הקמפוס, שמוקם בתקציב של כ-8.5 מיליון דולרים (חלקם מתרומות של קרן ירושלים וקרן לגאסי הריטג'), ממוקם בסמיכות למבנה הישן של מכון שכטר, שאותו תיכננו בשנות ה-50 צמד האדריכלים רודולף טרוסטלר ואמיל ויט - הוסטל פשוט בצורתו, אך כזה שניחן באיכויות בלתי מבוטלות. כיום שוכנים בו, בדחיסות רבה, כל כיתות ומשרדי המכון. במקור תוכנן להרוס את המבנה לטובת הקמפוס החדש, אך כעת בוחנים את שיפוצו והתאמתו לשמש כמבנה מינהלה, עד שיגויס התקציב שיאפשר את הגשמת השלב השני של הפרויקט. 

 

מכון שכטר. בהשפעת המנדט (צילום: איתי סיקולסקי)
מכון שכטר. בהשפעת המנדט (צילום: איתי סיקולסקי)

 

המגבלה העיקרית שעמדה בפני כרמי-מלמד היא גובה: אסור היה לפגוע במעמדו של מוזיאון ישראל, הצמוד לשטח המכון, ולכן חפרו בגבעה כדי למקם חלק גדול מהקמפוס מתחת למפלס הקרקע המקורי. העיקרון המרכזי בתכנון הוא מרכיב "הוואדי", כפי שהאדריכלית מכנה אותו – חצר פנימית החוצה את הפרויקט ממזרח למערב וקושרת את המבנים המאורגנים משני צידיו. אלא שבינתיים "הוואדי" נותר על הנייר, והרמז היחיד לו בשטח הוא חפירה שיוצרת חצר שקועה בחזית האגף הבנוי.

 

השפה המזוהה עם כרמי-מלמד

 

מסיור במבנה (ומהצילומים המופיעים לפניכם) אין מקום להתבלבל: טביעת ידה של כרמי-מלמד ניכרת כאן היטב, כדוגמה נוספת לשפה הצורנית המאופקת של אדריכלית שחוזרת ומתעמקת בעבודותיה במושגים כמו אור, דרך ושורשיות. בשיטת עבודתה היא הולכת בדרכם של אדריכלי הסגנון הבינלאומי שפעלו כאן בשנות ה-30 של המאה שעברה; אביה, האדריכל דב כרמי, היה אחד הבולטים שבהם. כרמי-מלמד מתייחסת באותה רצינות לחלוקת המסות והחללים המרכיבים את הבניין, כשם שהיא משקיעה מחשבה ועומק בחומריות ובפרטי הבניין הזוטרים ביותר כמו פרטי המדרגה, המעקה והספסל – כולם מתבצעים בהתאם לרוח הבניין.

 

השקעה בפרטים. מכון שכטר (צילום: מיכאל יעקובסון)
השקעה בפרטים. מכון שכטר (צילום: מיכאל יעקובסון)

 

את ההשפעה הדומיננטית על העבודה הנוכחית, כמו על פרויקטים אחרים שלה בירושלים (כגון בית המשפט העליון שאותו תיכננה עם אחיה רם כרמי, ובית אבי-חי), מייחסת כרמי-מלמד למבני הציבור המרכזיים שהוקמו בירושלים בשנות המנדט הבריטי. מוזיאון רוקפלר, בית המדפיס הממשלתי וארמון הנציב העליון הם שלושה מבנים שהשפיעו עליה במיוחד. "הם לא התביישו להיות גדולים מצד אחד, ומאידך הם לא התביישו להיות מורכבים", היא אומרת. "על אף שהם בניינים גדולים, הם לא 'דוחפים מבחוץ מרפקים' אלא נראים מאוד שקטים".

 

בהיבט הכרונולוגי, קמפוס מכון שכטר ממשיך ומפתח רעיונות שעמדו בבסיסו של מוזיאון ישראל הסמוך, שאותו תיכננו בשנות ה-60 האדריכלים אל מנספלד ודורה גד בהשראת הכפר הערבי המסורתי. לאחר תקופה ארוכה שבה שלטה תפיסת העולם המודרניסטית, שביקשה ליצור מרחב חדש ולמחוק את הישן (ברוח המנון האינטרנציונל "עולם ישן עדי היסוד נחרימה את עולמנו אז נקימה"), חזרה אז האדריכלות לעסוק בהיבט המקומי. מוזיאון ישראל לא היה לבד: בית ספר עמל ע"ש ליידי דיוויס בתל אביב (רם כרמי ושות'), בית ספר אורט להנדסאים בירושלים (נדלר-נדלר-ביקסון-גיל) ואוניברסיטת חיפה (שלמה גלעד) ניסו, באמצעות מערכת מובנת של סמטאות, רחובות, כיכרות ותיאטראות, ליצור עיר קטנה בבניין אחד. התוצאות, שתוכננו ונבנו בהינף יד, יצרו מרחב מאיים, שכמובן לא הצליח להתחבב על המשתמשים והושווה לא פעם למבוך או לבית כלא.

 

במכון שכטר ניתן למצוא, אפוא, הד להתמודדות של האדריכלות הישראלית עם שפת הבינוי המרקמי של הכפר הערבי. אך במקום ליצור מבנה אחד גדול, כפי שנעשה בשנות ה-60, בחרה עדה-כרמי במודע לפרק את המבנה לגופים שונים, כשלכל חלק אופי משלו.

 

מבנה הכיתות. הראשון שהושלם (צילום: מיכאל יעקובסון)
מבנה הכיתות. הראשון שהושלם (צילום: מיכאל יעקובסון)

 

ועכשיו עדה כרמי-מלמד מתארת את המבנה:

 

במקביל לחנוכת הבניין, משיקה כרמי-מלמד בימים אלה את ספרה "שיחות על הדרך" (הוצאת דניאלה די-נור), ספר שני היוצא פרק זמן קצר לאחר ספרה "אדריכלות בפלשתינה-ארץ ישראל" שעסק באדריכלות המנדט הבריטי. הספר החדש מתבסס על שיחותיה עם האדריכלית והסופרת שרון הררי, ומתמקד בתשעה בתים שתיכננה כרמי-מלמד בעשרים השנים האחרונות. דרכם היא חושפת את ההיבטים המעסיקים אותה בתכנון. היבטים אלה, שאותם היא מלבנת בספר באמצעות הבתים, מופיעים גם במבני הציבור שהיא מתכננת – גם במכון שכטר. ביקשנו ממנה להתייחס אל הפרויקט הזה באותה רוח, והנה תשובתה:

 

הדרך: "בקמפוס יש שלוש דרכים עיקריות, המתוזמרות היטב וכל הזמן משתנות. כולן הולכות לאותו כיוון, ממזרח למערב, אך כל אחת מהן שונה במהותה. הראשונה היא דרך הוואדי, והיא פתוחה אל השמים. לאורכה מלווה אותה הקיר השקוף של בניין הספרייה הפונה לכיוון צפון ומאפשר למבטים להיכנס עמוק פנימה, לעומת הקיר הנגדי שמדרום לה שהוא אטום יחסית ומורכב מבניין המשרדים והמינהלה. הדרך השנייה יותר רוחנית ועוברת בתוך בניין הספרייה. היא דרך שקופה ובה הספר והלימוד הם בעלי נוכחות חזקה. השלישית היא הדרך הפנימית החוצה את בניין המינהלה ובניין הכיתות, וניזונה מאור עליון. לעומת שלוש הדרכים הפרטיות האלה, יש דרך ציבורית שחוצה את שלושתן מדרום לצפון וקושרת אותן יחד. הדרך במבנה הקיים חוצה חללים המתנשאים לשלוש קומות גובה, וכך הם מנתקים בין שתי מסות עיקריות בבניין".

 

האור: "בכיתות חודר האור באופן ישיר דרך החלונות ו'רושם' אותם על הרצפה בקצב סדרתי. לעומת הכיתות, במסדרון, אור השמש חודר באופן בלתי ישיר ומעשיר אותו בצורה בלתי רגילה, יחסית למסדרונות שבדרך כלל מתפקדים כציר מקשר בלבד שאינו יוצר חוויה משמעותית אצל המשתמש".

 

השורשיות: "הבניין שוקע לעומק שלוש קומות ומאחוריו ניצב קיר-תמך, שאותו אנחנו רוצים להפוך לקיר ירוק. מצד אחד הבניין מחפש לעצמו שורש ואחיזה במרחב, ומבקש לתת לאבן להתבטא כפי שהתבטאה מימים ימימה – כחומר כבד השואף כלפי האדמה שממנה יצא. מצד שני אנו מגיעים אל המבנה דרך מרכיבים מרחפים וקלים החוצים את הבניין ופוגשים בפנימיותו עולם לבן ורענן, המשוחרר מן ההיסטוריה ומן האבן". 

 

 

עד רמת הספסל. התכנון של כרמי-מלמד (צילום: מיכאל יעקובסון)
עד רמת הספסל. התכנון של כרמי-מלמד (צילום: מיכאל יעקובסון)

 

>> מתוך הספר שלה על האדריכלות המקומית בימי המנדט: