שנות האלפיים היו מוצלחות בעבור עומר בר ועמית מנדלקרן. כבר בתקופת לימודיהם, שם הצטלבו דרכיהם לראשונה, הם דיברו על הקמת משרד משותף בארץ, אבל המציאות בחרה לשלוח אותם למקומות אחרים. מנדלקרן, אדריכל צעיר במשרדו של אדריכל-העל פרנק גרי בלוס אנג'לס, השתתף בתכנון "מרכז ברקליס" (שבסופו של דבר לא נבנה) בברוקלין. בר, שעבד במשרד SOM הנודע בניו יורק, היה שותף לתכנון פרויקטים גדולי-ממדים כגון מפרץ בחריין ומלון "פארק" בהודו. אבל בסוף 2008 נטשו השניים את המשרות הנחשקות ואת הפרויקטים הנוצצים, וחזרו ארצה כדי לפתוח משרד שלהם בסמטאות יפו העתיקה. קוראים לו O2A, ראשי התיבות של שמותיהם הפרטיים.

 

>> בפרקים הקודמים של "הנועזים" - אדריכלים צעירים בישראל

 

  

מה החזיר אתכם לארץ?

 

"כמובן שיש נסיבות אישיות", אומר עומר, "אבל עיקר ההבנה הייתה שהשאיפה האמיתית שלנו בחיים היא לפתוח עסק עצמאי ולעשות משהו משלנו. להקים משרד אדריכלים בארצות הברית זה הרבה יותר מורכב, והבנו שאם אנחנו באמת רוצים להתקדם באפיק עצמאי אנחנו צריכים לעשות את זה כאן. נסענו לניו יורק כדי ללמוד ולהתפתח, ובאמת למדנו המון ונחשפנו לדברים שלא חלמנו עליהם, אבל את היישום של הידע הזה אנחנו רוצים לעשות בסביבה הבנויה בארץ. באופן מפתיע יש בארץ הרבה יותר גמישות תכנונית, הרבה יותר פתיחות והרבה פחות קיבעון ושמרנות מאשר בארה"ב".

 

עמית מנדב תשובה משלו. "אנחנו ציונים", הוא מחייך, "הבנו שאנחנו רוצים להטביע חותם בעולם הזה, כמו כל אדריכל בעצם, אבל הבנו גם שאנחנו רוצים להטביע חותם ספציפית במקום הזה. יכולתי להמשיך לתכנן וילות מדהימות בבוורלי הילס, אבל בסוף, זה מרגיש אחרת מלתכנן בניין מגורים בקריית יובל - פרויקט שאנחנו עובדים עליו עכשיו, בשכונה שבה נולדתי".

 

ומה החותם שאתם רוצים להטביע?

 

עמית: "אנחנו מקפידים לעסוק בטכנולוגיה עכשווית. למשל, אנחנו מאמינים בתכנון שמתחיל בתלת-ממד ולא בדו-ממד, שלקראת היציאה לשיווק עושים לו הדמיות יפות במקרה הטוב". עומר מרחיב: "בתהליך התכנון אנחנו מגדירים פרמטרים כמותיים, אקלימיים או תרבותיים שיש להם השפעה מכרעת על תהליך התכנון. למשל, אנחנו עובדים עכשיו על פרויקט למגזר החרדי ברחוב יפו בירושלים, והגדרנו את מרפסת הסוכה כפרמטר התחלתי לעבודה".

 

מה מטריד אתכם במרחב הישראלי?

 

"המעמד של הארכיטקטורה בארץ", טוען עומר. "קבלן בדרך כלל לא צריך אותנו, אולי רק כדי לחתום על כמה מסמכים, והתוצאה היא שכפולים של פרויקטים קבלניים. מה שכן צריך לקרות, וקרה בארצות הברית אחרי 11 בספטמבר, הוא שפתאום לאדריכלים נהיה תפקיד תרבותי מהותי ואמיתי. הייתי רוצה שאנשים יבינו שלאדריכלים יש אחריות על כל ההתנהלות האנושית במרחב הבנוי". עמית מאמין שההשתלטות היזמית היא חלק מהאתגרים העומדים בפני האדריכלים כיום, "לענות על הצרכים היזמיים, על מיקסום הרווחים, ובכל זאת לשמור על דיון אדריכלי, על ציפוף שהוא נושא הכרחי ועל צדק חלוקתי".

 

איך שורדים בשוק הזה?

 

“מי אמר ששורדים", הם ממהרים לענות, ועמית מוסיף: "עומר מלמד בשנקר, אני מלמד באוניברסיטת תל אביב ואצרתי בשנה שעברה את פסטיבל 'בתים מבפנים' בירושלים. במקביל אנחנו מקדמים בתהליך איטי ועיקש פרויקטים שמלווים אותנו מתחילת הדרך. בחרנו שלא להיכנס לתחום הווילות, מתוך פחד לשקוע בתחום שהוא אולי מתגמל אבל לא מאתגר מספיק מבחינה אדריכלית. כרגע אנחנו עובדים במקביל על כ-20 פרויקטים, חלקם בשיתוף משרדים אחרים, לא כולל תחרויות והקרנות אנימציה".

 

לא רק פרויקטים אדריכליים

 

"גרף העבודה על פרויקט אדריכלי מאוד איטי, ולוקח לו שנתיים או שלוש לקום", מסביר עומר. "לכן, במקביל אנחנו עובדים על פרויקטים ניסיוניים שנוגעים למרחב העירוני. אחד כזה עשינו בשיתוף עם גלריה 'החללית' (חלל תל אביבי המשמש לתערוכות מתחלפות, אירועים ומגורים לאמנים ואדריכלים, ר.ב) באירוע לציון 65 שנה לפצצה על הירושימה. הרעיון היה לשנות את הרחוב דרך הקרנה של גרפיטי זמני על החזיתות". את האירוע הזה רואים בסרטון הווידאו, המוצג בראש העמוד.

 

למרות הביקורת על מעמד האדריכלים בישראל, בר ומנדלקרן שומרים על אופטימיות: "מספיק שאחוז מסוים יעבוד אחרת – למשל הפרויקטים שפיבקו עושה בשביל יזם ענק כמו גינדי - וההבנה שיש לאדריכל ולאמירה שלו ערך, אלה ניצנים של שינוי חשוב. העובדה שירושלים החליטה לייבא אדריכלים למונומנטים היא מעט פרובינציאלית, אבל מקדמת את ההבנה שלעיצוב יש משמעות ויש גם מחיר. לעיריות בכלל יש תפקיד משמעותי בהבנה שפרויקטים ציבוריים ומתוכננים היטב, כדוגמת ההיי-ליין בניו יורק, שלכאורה לא מניבים כסף, הם נכס תרבותי-עיצובי שמשנה את העיר".

 

  • כרטיס ביקור

הקמה: 2008

שותפים: עומר בר ועמית מנדלקרן

מיקום המשרד: יפו העתיקה