חיה עם האויב

ככה אני משננת לעצמי בכל רגע נתון, כמעט בלי לקחת מרווחים בין מילה למילה. לפעמים בשקט בלב ולפעמים בקול, כשאני לבד בבית. תמיד ברצף, תמיד בלי הפסקות. ככה הוא לא יכול להפריע לי. הוא חייב להמתין עד שאסיים. אז אני משתדלת לא לסיים, כדי שהוא לא יצליח להשחיל מילה.

אין מה לעשות. זה או אני או הוא. וכרגע עדיף שזה יהיה אני.

 

לפעמים, כשכבר אין לי אוויר ואני מפסיקה, הוא מנצל את ההזדמנות ומיד קופץ עם הציניות והלעג שלו: אני יכולה... "כן, בטח, שמענו עלייך", הוא עונה לי. אני מצליחה... "מה זה מצליחה? גברת מצליח צריך לקרוא לך", הוא ממשיך. זה אפשרי... "עוד פעם הבולשיט ה'מעצים' הזה שלך?" אני יכולה... "ראינו, ראינו", הוא לא מוותר.

לא תמיד הוא היה כזה. פעם היתה לו הרבה יותר סבלנות אלי. הוא תמך, העצים ואפילו יתרה מכך, כשאני לפעמים הייתי יורדת על עצמי או מגלה חוסר ביטחון כלפי משהו, הוא היה מתרוצץ ומחפש לי הוכחות ועדויות לכך שאצליח, לכך שהכל יהיה בסדר.

"אילו שטויות", הוא היה אומר. "מה חסר לך? את יפה, חכמה, מוכשרת. אין שום סיבה שלא תצליחי ב..." מה שזה לא היה. למשל: "הנה, תראי", הוא היה אומר. "כשרצית ללמוד ולא היה מי שיממן לך את הלימודים, הצלחת למלצר ולנקות בתים ולממן לימודים וגם שכ"ד ומחיה" או "את זוכרת שחשבת xxx?", הוא שואל, "ואז פתאום קרה yyy והכל הסתדר". וככה הוא היה ממשיך וממשיך עד שהייתי מתרצה ומשתכנעת.

אבל עכשיו, נאדה. גורנישט. רק ירידות, לעג וציניות. לא יודעת מה קרה לו. אולי הוא התעייף, אולי נמאס לו ונשחק. לא פשוט לתחזק מערכת יחסים כ"כ ארוכה. עכשיו, בכל הזדמנות שיש לו להשתלט על המרחב הוא מזנק קדימה ומתחיל לפזר את הרעל שלו.

אז אני לא סותמת. אני ממשיכה עם החפירות: אני יכולה, אני מצליחה, זה אפשרי, אני יכולה. אני יכולה, אני מצליחה, זה אפשרי, אני יכולה. זו מלחמת התשה וזה רק ענין של מי יישבר ראשון, אני או הוא. בדר"כ יש לו סבלנות יותר ממני. הוא מחכה בשקט, עד שאתעייף, ואז שועט במלוא הדרו. והקטע הוא, שיש לו מוניטין טוב, שאין לי מושג איך הוא הצליח לטפח כזה. כולם בטוחים שהוא אוהב אותי. כזה רגיש, עדין וקטן. לא מזיק. אם הם רק היו מכירים אותו כמוני.

 

הכי מוציא אותו מדעתו כשאני מחברת מנגינה למילים ושרה את המנטרות שלי. זה מחרפן אותו לגמרי ואני כבר יודעת מראש מה הוא יגיד בהפסקה הבאה שלי: "קומפוזיטורית נהיית, מלחינה, עאלק". לא אכפת לי. כשאני שרה את זה פחות משעמם לי והמנגינה משפרת לי את מצב הרוח על הדרך, אז אני מרוויחה פעמיים. אני גם משתדלת להמציא מנגינות שמחות, קופצניות ובעיקר קליטות, שאוכל לחזור עליהן בקלות.

אני זוכרת שקראתי מזמן על כל מיני מחקרים שעשו על אנשים מצליחים, מתחומים וממקומות שונים ומתוך כמה פרמטרים משותפים שמצאו אצלם, אחד מהם היה סביבה תומכת. סביבה תומכת, כך הסבירו החוקרים, הכרחית להתפתחותה של הצלחה, כי גם ככה יש אתגרים, משברים וקשיים בלתי נמנעים של החיים, בכל דרך שהיא.

אז באמת במשך עשרות שנים הוא היה הסביבה התומכת שלי. גם במשברים הרבה יותר משמעותיים מזה האחרון שהיה לי. ובאמת די בעזרתו הצלחתי להתגבר ולהתקדם. ואני לא מדברת רק על קריירה או כסף, אלא גם מבחינה אישית ומבחינת מערכות יחסים. אלא שמאז שהוא הפך את עורו, זה בלתי נסבל. אני פשוט חיה עם האויב 24/7.

מישהו שאל אותי פעם שאלה שלא ידעתי עליה את התשובה: "כשרוצים משהו, כמה מנסים? עד מתי מנסים?", "לא יודעת", עניתי לו. "עד שמצליחים!" הוא ענה. "מה, עד שמצליחים, ואם זה יקח שנים?", הקשיתי. "אז שייקח. פשוט עד שמצליחים", הוא השיב.

אז אני ממשיכה. אפילו בלילה במיטה, לפני שאני נרדמת. בפרוזדור הזה שלא ממש ערים, אבל עדיין לא ישנים לגמרי, אני ממלמלת: אני יכולה, אני מצליחה, זה אפשרי, אני יכולה. אני יכולה, אני מצליחה, זה אפשרי, אני... אסור להתעייף, אני מזכירה לעצמי ואסור להפסיק. פשוט להמשיך ולעשות הכל, רק כדי לא לשמוע את הקול הקטן שבראש שלי.