הדפסה
לכתבה באתר
הפעם הראשונה בה ראיתי את הפירמידות היתה עוד בקהיר עצמה. גודלן העצום מאפשר לראותן ממרחק קילומטרים. מתרגשת כמו ילדה קטנה, התחלתי לבכות מגודל היראה, מהעוצמה והקירבה לעולם העתיק. מאז ביקרתי במצרים לא מעט פעמים. ראיתי מקדשים, חוויתי את המדבר הגדול, את נאות המדבר הרומנטיים, מופעי מוזיקה, הרים ואת חופי סיני. פגשתי מקומיים מקסימים, תמימים, מצחיקים, אנושיים, שוחרי שלום וטבע.
מצרים היא אחת האהבות הגדולות שלי. עוד בילדותי נמשכתי לתרבות המצרית ולחלקיה העתיקים. אני עדיין זוכרת את הרגע שבו אבי העניק לי את הספר "ספינקס", המספר על אישה אירופאית, שמגלה את סודות ופלאי התרבות הפרעונית. הרפתקת אינדיאנה ג'ונס נשית שגמעתי דף אחר דף עם רצון עז לבקר בה – במצרים.
שנים עברו מאז ובגיל 25 מצאתי את עצמי במסע מיוחד לצורך הפקת וידאו כחלק מהפרויקט המוזיקלי "אינתא עומרי" ("אתה חיי", בתרגום לעברית). רון בן יוסף הפיק וזוהר רון צילם וביים. הפרויקט נקרא על שמו של שיר האהבה המפורסם ביותר של העולם הערבי, שביצעה אום כולתום, הדיווה של מצרים. אום כולתום הגישה הופעה חיה בכל יום חמישי ומיליוני אנשים -- מעיראק דרך מרוקו ועד ישראל -- האזינו לאישה היחידה שהותר לה לשיר שירי קודש.
אינתה עומרי
כחודש ימים ארך מסענו מאסואן שבדרום מצרים, איזור המוזכר בתנ"ך כ"ארץ כוש", המקום בו שלמה המלך ומלכת שבא טיילו יחדיו. על אחד מהאיים במקום נמצאים שרידיו של אחד מבתי הכנסת העתיקים בעולם. משם המשכנו אל לוקסור, עמק המלכים והמקדשים המיוחדים על גדות נהר הנילוס המרהיב ועד לקהיר דרך נהר יאור מפורסם.
עיר של שפע ועוצמה
קהיר הפכה לאחת הערים האהובות עלי, מעין בית. מעולם לא לנתי בה במלון ולרוב התארחתי אצל חברים. כשהסתובבנו מחוץ לביתם נאלצתי כמעט תמיד להסתיר את זהותי הישראלית. לא למען עצמי, אלא למען החברים אצלם התארחתי. הם חששו לאבד את משרותיהם ואת חבריהם, שלא ששו לפגוש ולהכיר ישראלים ומתוך כבוד והערכה עשיתי כרצונם. אולם כשהייתי חופשיה והרגשתי בטוחה חשפתי את זהותי הישראלית והתגובות היו נפלאות: אירחו אותי בכבוד, התעניינו ושמחו להכיר מישהו מישראל פנים מול פנים ולא רק דרך סיפורים וטלוויזיה.
קהיר הדהימה אותי. העיר הגדולה באפריקה, בה חיים קרוב ל-25 מיליון תושבים, בירת מצרים ובירת הזרם הסוני של העולם המוסלמי. יש בה הכל, בקהיר: החל מאיזורי עוני מסוכנים, דרך עיר הזבל בה חיים מיליוני איש, עיר המתים (בית הקברות של קהיר) שבה חיים עוד כמיליון איש, העיר התחתית ובה השוק המפורסם "חאן אל חלילי", מסגד אל אזהאר והאוניברסיטה הראשונה בעולם המוסלמי. המוני תיירים, בתי קפה קטנים, חנויות מעוצבות ולידן בתי ספר למוזיקה ערבית. רחובות שלמים עם בתי מלאכה שמוקדשים לבניית עוד ודרבוקה, סמטאות "התכשיטים", "הנפחים", עתיקות, בשמים, בדים, מזון. איזה שפע ועוצמה.
על אחד האיים בנילוס במרכז העיר יושבת שכונת זמאלק – שכונת העשירים, שבה חיים כל האינטלקטואלים, הסופרים, המשוררים, המוזיקאים, הפרופסורים והאנשים המעצבים את תרבות העיר והמדינה הזו כבר אלפי שנים. אפשר למצוא בה חנויות מעצבים, חנויות ספרים בכל השפות, מועדוני ג'אז וחיי לילה שוקקים. תמיד הופתעתי משעות הערב המאוחרות -- החנויות פתוחות עד שעת חצות ומאות גברים נשים וילדים עושים שופינג. חבר מצרי אמר לי פעם: "קהיר היא כמו שניו יורק תהיה עוד כאלף שנה...". בבוקר העיר מתעוררת מאוחר והחנויות אינן נפתחות לפני השעה עשר. ריחות לחם טרי ורוכלים ממלאים את הרחובות והמון המון ממתקים. אה, קהיר אהובתי.
כיכר המהפכה
את ביקורי האחרון בקהיר ערכתי באוקטובר 2010 חודשיים לפני פרוץ המהפכה המצרית. הרגשתי שמשהו מתבשל אבל לא ידעתי מה זה. כשהמהפכה החלה הייתי על החוף בסיני עם שתי חברות יקרות. איש עדיין לא ידע מה קורה, התחלנו לשמוע קולות רבים. חברים מקהיר התקשרו בכל יום וסיפרו סיפורי אלימות ותקווה. הוריי והורי חברותי התקשרו גם הם וביקשו מאיתנו לשוב לישראל.
באותו יום פנתה אלי רות לב, חברה ממעגל חברים הנוסעים שנים לסיני ונפגשים כמשפחה. היא אמרה שחייבים לעשות משהו בעניין המהפכה. הרעיון שלה הידהד בי ומצאתי את עצמי מובילה יחד איתה ועם חברים נוספים פרויקט מוזיקלי חד פעמי כתמיכה בחברינו המצרים.
התכנסנו לשני ערבים – הערב הראשון הוקדש לשיחה, שיתוף וצילום וידאו של הבעת תמיכה מישראלים למצרים. בערב השני התכנסנו בסטודיו יחד עם כמה מוזיקאים וכתבנו מילים ומוזיקה לשיר תמיכה במהפכה. כולם הגיעו ועבדו שעות, ימים ולילות רבים בהתנדבות. אני מודה על האנשים שמקיפים אותי ונותנים את הלב שלהם למען האחר. מוזיקאים רבים ניגנו איתנו, ביניהם מארק אליהו שהלחין והפיק, גבריאל מאיר הלוי ודביר כהן עראקי שחיברו את המילים ורבים נוספים. ב-11 בפברואר, בדיוק לפני שנה, ישבתי עם חברתי שרית מאור בחדר העריכה. עייפות, אבל מרוגשות, סיימנו את הכנת הקליפ. בדיוק באותו הרגע קיבלתי טלפון מאמי, שאמרה: "פתחי את הטלוויזיה, מובארק ירד מהשלטון". בהיתי במסך ודמעות בעיני.
העלנו את הקליפ לאינטרנט וידענו, שהשיר שמילותיו אומרות "ליבנו פועם עימכם בכיכר", יגיע לרבים בעת שהם בכיכר תחריר חוגגים את ניצחונם. היה זה יום מאושר למצרים ולרבים בעולם. כולם הבינו כי המהפכה באמת החלה. לשיר קראנו "בני חורין" .
Children of Liberty -- בני חורין -- أبناء الحريه
מאז עברה שנה והבוקר קמתי עצובה. לפני ימים אחדים נהרגו 74 צעירים במהלך משחק כדורגל, אתמול נפצעו יותר מ-1,500 איש ועוד ארבעה נהרגו. ראיתי בפייסבוק שחברי המצריים בחרו בתמונה שחורה במקום בתמונת הפרופיל שלהם. מאות אלפים במדינה מפחדים מהמצב ומהשלטון; לא רק במצרים, גם במדינות מסביב: מצרים היא "אם" האומה הערבית ויש בה חוכמה עתיקה, שהיתה נחלתם עוד הרבה לפני מובארק או האיסלאם. כשיהיה בה שקט אמיתי, שאר העולם הערבי יחוש בשקט הזה.
אותה אדמה שאני כל כך אוהבת בוערת ואני חסרת אונים אל מול חוסר האונים שלהם.
כעם יצאנו גם אנחנו ממצרים. המילה מצרים מדברת על מיצרים, אותו מעבר צר שלעיתים עוברים בו באופן אישי ולעיתים באופן קבוצתי. המיצר כיום הינו עולמי וגם המצרים רוצים לצאת עכשיו מ"מצרים" שלהם, כמו עמים רבים בעת הזו בעולם.
גם הבוקר, עם כל העצב והכאב יש בי עוד תקווה. אני מאמינה שאחרי החושך תמיד עולה השמש וכולנו שואפים להיות בני חורין. אם נבין זאת ונתמוך אחד בשני אולי יום אחד נהיה חופשיים באמת.
מילות השיר "בני חורין" בתרגום חופשי:
"תמיד נהיה שכנים זה לזה,
חולקים חלומות של חירות,
הכל בידיך ובידי
האומץ שלנו ישחרר אותנו לחופשי
נישא קולנו למען כבוד האדם,
נשנה את מציאותינו,
למען זכויות אדם ואחדות
בני אדם נועדו להיות שווים
מעבר למילים גדולות אנו רק רוצים לחלוק שליבנו פועם עימכם בכיכר".
לי זיו עוסקת בפיוס במזרח התיכון בעיקר דרך מוזיקה. היא מפיקה, כותבת, מובילת פרוייקטים, מדריכת טיולים ומגשרת בין אנשים ותרבויות בזכות המון תקווה. לי היא אחת המייסדות של פרוייקט "מוזאייק".
לפוסטים קודמים של לי זיו: