הדפסה
לכתבה באתר
מי המציא את הסיגריות ואיך הן השתלטו עלינו?
את הסיגריה המציאו האינדיאנים (מקורות הטבק היו בשימוש שנים לפני כן). במאה ה-19 ובתקופת ה"בל אפוק", סיגריות היו חלק משחרור האישה. סיגריה הוצגה כ"טעם החיים", חלק מהותי של ההנאה והחוויה של החיים. תעשייה נרחבת של פומיות, אלבומים, מאפרות, מצתים - וכמובן גפרורים – משגשגת סביבן. שמותיהן של הסיגריות היו חלק מהזהות של המקום, זהות פטריוטית או זהות בינלאומית. ילדים שיפשפו פקקי בירה על הקופסאות כדי לאסוף את הסמלים של הסיגריות.
בארץ הוקמו מפעלי טבק רבים, כמו "האחים בזרנו", "מספרו" ו"דובק". ב-1914, חברת הסיגריות "הרזי קומפני" הצרפתית הייתה בעלת המונופול על העישון כאן. ב-1923, הטבק היווה חמישית מכלל הגידולים החקלאיים שהיו פה. ב-1935 הוקם מפעל "דובק" על ידי גהל מרטין, אלכסנדר וסקביץ' וולטר מוזס. האיגוד למען תוצרת הארץ קבע שכאן יעשנו רק סיגריות עבריות. ב-1983 עבר החוק הראשון נגד פרסום סיגריות, ב-2001 אושר חוק האזהרה על כל חפיסה.
עישון סיגריות הוא אחד הגורמים העיקריים לסרטן ריאות.
איך נראו מודעות הפרסום בעיתונים העבריים?
קודם כל: הן היו בשחור-לבן. העיתונות הייתה מדיה פופולרית, טלוויזיה לא הייתה, וסיגריות היו חלק מהווי החיים. ההחלטה מה אתה מעשן ואיך אתה מחזיק את הסיגריה הייתה שאלה של שייכות חברתית וסטטוס. טובי המעצבים יצרו מודעות לסיגריות, ובנוסף הייתה תעשיה של כרזות וסרטים. מאז שנות ה-80 החוקים נגד פרסום סיגריות יצרו תעשייה חדשה: אנטי-עישון.
הזהות עם המדינה וערכיה היו חלק מהאקט הפטריוטי, גם כאשר עישנו סיגריה. אפילו כותבי השירים הושפעו מכך בכל דור ודור - הנה קומץ דוגמאות שמראה עד כמה סיגריות היו ועודן חלק מהחיים פה:
היו זמנים מלים: חיים חפר, לחן: משה וילנסקי
יבוא היום, ועוד תשב אל מול האח,
וגם הגב יהיה כפוף כחטוטרת,
ותיזכר אז בימיך בפלמ"ח,
ותספר על זאת אגב עישון מקטרת.
פה ושם בארץ בן גוריון מלים: יהודה פוליקר ויעקב גלעד, לחן: יהודה פוליקר
היינו פרחחים קטנים בארץ בן גוריון
הביטלס לא נראו בארץ מפא"י בשלטון.
נתקענו בבית ספרם, פושטק וסבון
חזקים בקולנוע, חלשים בחשבון.
אחד במאי, מגרש הפועל מחוץ לאיצטדיון
נתפסנו מעשנים סיגריות אל על וסילון.
נזרקנו מבית ספרם, באמצע תיכון,
הפושטק מת על גיטרה והסבון מת בשריון.
סיגריות לייט מלים ולחן: ענבל פרלמוטר
כולם מעשנים סיגריות לייט פתאום
אני לא יודעת מה זה הזוועה הזו
זה סטייל חדש ולא ברור מזכיר לי חרא של סיפור:
שלא תחשוב שיין טוב היה עושה את ההבדל,
כשזה קרה כל הרחוב עצר כדי להסתכל,
כי זה הסטייל -
זה לא ה"מה" אלא ה"איך".
ותאמין לי - זה הסריח ולכלך.
אתה שומע - לא כתבו כלום בעיתון -
אחד חתך לעצמו את הגרון.
תביא סיגריה, זה עושה לי דכאון
אבל כולם מעשנים סיגריות לייט פתאום.
בשביל לעשן מלים ולחן: מאיר אריאל
בשביל מה אתה חי? שאל אותי הזקן
הדלקתי סיגריה ואמרתי: בשביל לעשן
אמרתי לו
אני מתעורר בשביל לעשן
שותה קפה בשביל לעשן
קורא עיתון בשביל לעשן
מחרבן בשביל לעשן
וכל מה שאותי מעניין,
וכל מה שאני מתכוון זה לעשן
אני מתקלח בשביל לעשן
אוכל משהו בשביל לעשן
יוצא לטייל בשביל לעשן
לאורך החוף בשביל לעשן
וכל מה שאותי מעניין,
וכל מה שאני מתכוון זה לעשן
אמרתי לו
כל מה שאני עושה בחיים
וכל מה שאני ממציא תירוצים
זה בשביל לעשן
שוכב עם אישה בשביל לעשן
חושב מחשבה בשביל לעשן
כותב משהו בשביל לעשן
מתקרב בשביל לעשן
אני מתרחק בשביל לעשן
אני מוצא חן בשביל לעשן
ומה שאחרי מותי מעניין,
כן מה שאחרי מותי אני מתכוון
זה לעשן
בשביל מה אתה חי? שאל אותי הזקן
אמרתי לו: מה זה כל כך מעניין?
אז מה משותף לקמפיינים ולקופסאות של פעם?
קופסאות הסיגריות המקומיות עוצבו לפי כמה עקרונות, שאפשר למצוא בדוגמאות שמופיעות בכתבה הזו. למשל:
1. כרזות תעמולה – כמו סיגריות "דוגמא". היו כאלה שקראו להתגייס לצבא הבריטי, באופן פוטוריסטי וכוחני, עם פנייה להיות שותף במאמץ העולמי בלי ייחוד אישי או לאומי.
2. פטריוטיזם – כמו הקמפיין לסיגריות "דפנה", אותו קיבוץ שהוקם ב-1939 כחלק ממבצע "חומה ומגדל". במודעות יש מינימום מלל, בעיצוב פוטוריסטי, כוחני ותלת-ממדי. המשמעות וההקשרים הם הירואיים, פטריוטיים ומחוברים לצבא ולסביבה – העיר הקדומה דפנה.
3. מעמד מכובד - Simon Arzt היה יצרין סיגריות טורקי, שהים ב-1869 מפעל ראשון בפורט סעיד שבמצרים. עם קונוטציות לסיפורי אלף לילה ולילה, הפיתוי היה באמצעות קסם ופנטזיה, כמו גם יצירת זהות של מעמד מכובד, נאמנות ואצילות. במלים אחרות: פנייה למעמד הבורגני. לא סתם: יש כאן איש מקצוע שמגיש להם את הסיגריה.
היו גם השפעות אירופאיות והשפעות תנ''כיות, היו אלבומי בולים כתמריץ לרכישת סיגריות ובניית המותג, היה הומור (סיגריות "כנסת שש"), והיו גם סטריאוטיפים שליליים על אנשים שעישנו סיגריה מסוימת - למשל הביטוי "הלך להביא סיגריות לטיף" נאמר על אדם שהולך למות, כי מעשני "לטיף" נחשבו לבעלי טעם רע במיוחד בעישון. אגב, היו גם סיגריות שטוחות ועגולות - כשהשטוחות איפשרו להחזיקן בפה בלי ידיים.
מהו מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל?
עיצוב הוא ראי החברה. השפעתו על האופי האישי, הלאומי, החברתי, הכלכלי והטכנולוגי מכריעה. זוהי אמירה הנותנת זהות לפרט ולחברה בכללותה. כמו שאין כתם בלי צורה, אין אמירה או מוצר בלי עיצוב.
לאחרונה נפתח לקהל הרחב אתר "מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל". האתר מאפשר לסטודנטים, מרצים, חוקרי עיצוב ומעצבים נגישות למקורות תרבות העיצוב בישראל וחשיפה לעבודות העיצוב ולתהליכי החשיבה והיצירה של המעצבים לדורותיהם. כל יצירה, בתיאום עם המעצב, מלווה בתחקיר, איסוף מידע מקיף ותיאור. העבודות עוברות מיון, קטלוג עיבוד ורסטורציה דיגיטלית והתאמתם לבסיס הנתונים. בנוסף לאלפי עבודות העיצוב המקוטלגות לפי תחומי התמחות, נושאים וקטגוריות, ניתן למצוא בקלות את עבודות המעצבים, דפי המידע על אודותיהם, ראיונות וידאו, מאמרים ומקורות דיון.
המכון פועל כמרכז יחיד מסוגו לתיעוד, שימור וחקר ההיסטוריה והתפתחות תרבות העיצוב בישראל, מראשית ההתיישבות בארץ-ישראל ועד ימינו. המכון נועד לתעד ולשמר עבודות מעצבים לדורותיהם בכל התחומים: עיצוב אופנה, עיצוב טקסטיל, עיצוב גרפי, עיצוב מבנה וסביבה, עיצוב קרמי, עיצוב תעשייתי ועיצוב תכשיטים. ייחודו של המכון בכך שהוא מספר את סיפורו של העם דרך העולם החזותי, ומלווה את ההיסטוריה של ארץ ישראל לפני, בזמן ומאז קום המדינה ועד היום: את הסיפור הזה מספרים כלים, משחקי ילדים, "שנות טובות", בגדים, תכשיטים, טיפוגרפיה, סמלים, לוגואים, אופנה, ספרים, כרזות, אריזות, רהיטים, תוויות, בולים, פרסום, איור, קומיקס ועוד.
את המכון הקים ראובן כהן, מרצה בכיר בשנקר. כהן, יליד תל אביב, הוא מעצב שעוסק כבר 37 שנים בהוראת העיצוב ותרבות דיגיטלית במוסדות רבים בארץ. תרבות העיצוב ועיצוב התרבות הן תפישת העולם שלו, והוא דואג להנחילן הן לסטודנטים והן לעולם העיצוב. המכון קם בסיועו של רוני דואק, ממקימי "ציונות 2000" - תנועה לשינוי חברתי.
