תמיד דמיינתי את עצמי אימא צעירה מהסוג שמקבל את הילדים שלה בצהרים בבית. רציתי שהילדים ירגישו רצויים אצלי. שידעו שמחכה להם חיבוק חם בשער הגן, שייקח אותם לבילוי קסום וחופשי במקום שהם הכי שייכים אליו –בבית. רציתי שיחושו משפחה, שיהיו מחוברים אחד לשני, היה לי חשוב שאת החוויות הטריות של הבוקר יהיה מי שישמע ויכיל. שהאוכל יהיה זה שהם אוהבים ומבקשים ולא סתם תפריט כללי, שחוזר על עצמו בימים קבועים. שנשחק יחד. שיהיה זמן שהוא רק שלי איתם: זמן איכות.

 

כל זה הסתדר איכשהו בדמיון שלי באופן מופלא עם העובדה שאני עצמאית, יכולה ורוצה לאפשר את זה. דמיינתי את עצמי אחרי בוקר פורה של עשייה יצירתית, מלאת סיפוק ומרוצה, ארוחת הצהרים כבר מוכנה, מצפה להם, מוכנה כולי לחלוק איתם את האנרגיות השמחות.

 

אבל מהדמיון שלי נשתכחו כמה עובדות חיים פשוטות: קודם כול שארוחות צהרים לא נהיות מוכנות מעצמן אלא צריך להכין אותן. שבשביל שתהיה ארוחת צהרים צריך לזכור לעשות קניות, להפשיר לילה מראש ובעיקר – לתכנן מה עושים ומתי כל זה קורה. לא הערכתי את כמויות הכביסה שארבע נפשות מייצרות, ואת החשבון הפשוט שכדי שיהיו בגדים נקיים בארון יש להפעיל מכונה, לתלות, להוריד, לקפל ולסדר בארון. חמש פעולות שלמות!

 

אז מבלי שהספקתי לאסוף כמה צעצועים עזובים ממרכז הבית, לטאטא את החול שנשר כשהורידו נעליים ולעשות את הכלים, נשארו לי אולי שעתיים נטו לעבוד. הייתי תופסת את עצמי מסתכלת על השעון ב10 בבוקר ולא מאמינה – זמן הסינדרלה שלי אוטוטו תם.

 

ניסיתי להמשיך לעבוד כשהם איתי בבית. לא הייתה ברירה, היה דד ליין והתחייבתי לעמוד בו. הם היו מגיעים, אוכלים משהו, מספרים על היום שעבר עליהם ואני הייתי ממהרת אותם ומזדרזת לחזור למחשב. הם היו באים ומפצירים בי לשחק איתם. הייתי הולכת איתם לשטיח בחדר בראש מורכן, כמו אסירה, כנועה לרצון הזה להיות הדבר שחלמתי, מתיישבת איתם על השטיח ומתחילה לתכנן אסטרטגיית הפסד מהירה ככול האפשר במשחק. במקביל הייתי ממשיכה כמובן לחשוב על המשימה שהפסקתי. טכנית הייתי שם, אבל אפשר לומר שבמשחק הזה נכשלתי באמת, כי עצמי האמיתי נשארה מול המחשב.

 

הייתי מתוסכלת נורא. החלטתי להוריד הילוך ולקחתי על עצמי פחות משימות. הרגשתי שפתרתי את הבעיה והייתי מרוצה מאוד מהמהלך. הינה, סוף-סוף הפנטזיה של שעות הצהרים המדומיינות שלי הולכת להתממש. יהיה זמן להכל ואכל להיות רגועה ונינוחה. כולנו נהנה מזה! אבל אחרי שלושה ימים כאלו התחילה לדגדג בי עצבנות קלה. הרגל הייתה מטופפת בשעת הארוחה מתחת לשולחן בהחבא. המבט היה רץ מהכיריים לכיור לערימת הכביסה בסלון למסך המחשב הכבוי. כל כך כבוי.

 

המשימות שלי האהובות, אלו שממלאות אותי השראה, תחושת הייעוד שיש לי מהעשייה והיצירתיות שאני מבטאת... התגעגעתי אליהן. הן חסרו לי. הייתי זקוקה למשהו שילהיב אותי, שיפעיל אותי. חשבתי פאזל... זה לא עשה לי את זה. מונופול? ארוך מדי. אמרתי להם: "יאללה בואו נאפה עוגיות בצורות! "יש", צעקנו כולנו בדיוק ביחד ורצנו למטבח. אמרתי לעצמי: הינה, אפשר להיות יצירתיים בפעילות משותפת. אחרי 10 דקות בדיוק וחמש חיות לכול אחד נמאס להם ומצאתי את עצמי מרדדת קילו בצק שחבל לזרוק וכדאי לקרוץ כי התנור כבר חם...דמעות של תסכול החלו לארגן הפגנה בזויות העניים. הרגשתי ממש כמו הבצק – חבוטה ומרודדת, דביקה ומפוררת בעת ובעונה אחת.

 

התבוננתי בה – בפנטזיה שלי והתחלתי להבין שמשהו בה לא לגמרי בסדר. רגשי האשמה האימהיים שלי והאהבה שלי אליהם נלחמו בצורך העז בביטוי עצמי ועשייה יצירתית. הקרב היה מר ואכזרי אך בסופו כששקע האבק התקבלה החלטה: עשייה למבוגרים -- צהרונים לילדים!

אני יושבת מול המחשב. כבר כמעט צהרים. 12:50 הגוף שלי עוד קופץ בבהלה לרוץ לתחנה לחכות לו. אני נזכרת ונאנחת. האשמה מלכלכת את ההקלה ולא מרשה לה להנעים אותי. שומעת את האוטובוס חולף. הינה הוא עוד רגע יורד בתחנה הבאה והולך לצהרון. למה אני לא יכולה להיות אחרת. שוב דמעות צורבות בגרון. למה אני עושה את זה? הרי אני כאן בבית ואני יכולה...למה אני לא מסוגלת להיות אימא עד הסוף? מה לא בסדר אצלי?

 

אני מתקשרת לשם – מרחק כמה בתים. מבקשת לדבר איתו, משוועת לאישור ממנו שזה בסדר לו. הוא באמצע משחק, לא ממש מרוכז בשיחה, יש הרבה התרחשות מסביבו והוא מחכה שאשחרר אותו ואניח לו לחזור לעיסוקיו. אני מכירה את זה.. מחייכת מבעד לדמעות. האשמה עוד יושבת אצלי, אבל פתאום היא כבר קצת מרוככת, בדיוק כמוני -- אומרת לי: בארבע וחצי כבר אכריח אותו לשבת איתי על השטיח. מונופול או פאזל כבר לא אכפת לי.

 

נוגה מיבר היא מטפלת ומנחת התמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות.

 

פוסטים קודמים של נוגה מיבר:

 

לאתר מהות החיים