יש כיף מיוחד בלראות יצירה ישראלית מעבר לים. צפייה בחו"ל מאפשרת תצפית על איך הקהל המקומי עובר את החוויה. הזדמנות כזו היתה לי בשבוע שעבר בפסטיבל הקולנוע היהודי של ניו יורק (New York Jewish Film Festival).

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

הפסטיבל כולל הקרנות של עשרות סרטים העוסקים בזהות יהודית. הוא כולל מבחר מרשים של נושאים, שפות וסגנונות, מסרטי תעודה (למשל, אחד על יוני נתניהו), סרטים עלילתיים ("מבול" הישראלי), סרטים העוסקים בשואה ועוד.

 

במסגרת הפסטיבל נכחתי בהקרנה של "למלכה אין כתר", סרטו של הבמאי תומר הימן ("בובות של נייר"). הימן, אלוף ביחסי ציבור (תכונה חשובה לכל יוצר קולנוע), הצליח למלא את האולם במיטב שוחרי הקולנוע המקומיים, מה שאומר לא מעט עשירים ומבינים, קהל טיפוסי לפסטיבלים מהסוג.

 

לידי, למשל, ישבה גברת אמריקאית בת כ־200, חנוטה בפנינים ובפרווה שכבר לא תרוץ חופשייה ביער, שהעזה לגעור בי על כך ששוחחתי עם ידיד כאילו הייתי אחרונת המשרתות. כמובן שנשכתי אותה בחזרה והסברתי ש"אקסקיוז מי, חביבתי, אבל בהפסקה מותר לשוחח". בקיצור - חמודה, מצאי לך מישהו אחר להתכלבץ' עליו.

 

אחרי ריב החתולות שלנו נהנינו מסרטו של הימן, שהוא למעשה תמצות הסדרה "בדרך הביתה" לכדי מוצר פסטיבלים.

 

למי שלא מעודכן, מדובר בסרטים ביתיים שעובדו בהתחלה לסדרה ועכשיו לסרט, שמתמקד בהתמודדות של אמו של הימן עם אובדן בניה - שלושה מהם עברו לארצות הברית, שניים נשארו בישראל, מתוכם אחד רווק ואחד (תומר) גיי. לא בדיוק חלום חייה של אמא פולנייה, במיוחד גברת הימן הוורבלית, שעליה כבר דובר רבות כשהסרט (והסדרה) הוקרנו בישראל.

 

ופה - הופה. סנוקרת לפרצוף של הקהל המעונב וקמוץ השפתיים שהגיע להקרנה. סרטו של הימן לא חסך מהצופים הפצצות אטומיות - התבוללות ישראלית באמריקה בריח אופורטוניזם, אמא שאכפת לה יותר מעצמה מאשר מילדיה, יחסי מין הומוסקסואליים (כולל, רחמנא ליצלן, בין ישראלים וערבים), אב מנותק רגשית - כל הטוב הזה דרך התמימות של צילום ביתי ומשפחתי.

 

וזה עבד. אם בהתחלה הקהל לא בדיוק ידע איך לאכול את האמא הישראלית והשמנמנה מהמושב שזוללת לילדיה את הראש על כך שעזבו אותה לאמריקה, במהרה הם נשאבו לסגנונו הייחודי.

 

תגידו עליו מה שתרצו, בעיקר על הצד הנרקיסיסטי באישיותו, אבל הימן הוא אחד מיוצרי הדוקומנטרי הטובים בישראל. התבשיל שהוא מגיש הוא כל כך ישראלי מצד אחד, ועם זאת נגיש עבור קהל מכל העולם, שיכול להתחבר לסיפורים המשפחתיים הפשוטים אך מרגשים.

 

ברמת המיקרו, אם התחלנו את ההקרנה כאויבים, בסוף הסרט הגברת עם הפרווה והפנינים ואני מצאנו את עצמנו מייבבים זה על כתפיה של זו, חברים טובים בשל האמנות המרגשת על המסך.

 

זהו, מבחינתי, ההישג הגדול של הקולנוע הישראלי. כשהוא טוב, כל אחד יכול למצוא את עצמו בו, בין אם זה כאמא, כבן, כמהגר או כהומוסקסואל. כשהדמעות מתחילות לעלות, זה הרי כבר לא ממש משנה אם אנחנו גרים בשדרה החמישית, בברוקלין או בפתח תקווה.

____________________________________________________________________________________________________________________________

 

עוד בפנאי פלוס: