הכל היה מתוכנן: כשיתחילו הצירים אני אכנס לבריכת הטויס-אר-אס שבסלון, הבנזוג ישים מוזיקה, הדולה תכין סנדוויצ'ים, המיילדת תפקח. ואז, כשהיא תיוולד, היא תצא ישר לידיים שלי, בבית שלה, ואני לא אעזוב אותה יותר בחיים. גם תוכנית לידה היתה למקרה שבסוף נגיע לבית חולים, תוכנית מוקפדת, עם כל הסעיפים, מה מותר ומה אסור לצוות בבית החולים לעשות לה. ובעיקר, שלא תצא מטווח הראייה שלנו בשום רגע. אז היו לנו תוכניות. בשבוע 37 פיתחתי רעלת הריון וממש ביום בו התגלתה, הודיעו לי בבית החולים: "אנחנו מיילדים אותך". לא בריכה בסלון, לא מיילדת, לא טבעי. 48 שעות של פיטוצין במנות גדושות לווריד, אפידורל ומיטת בית חולים.

 

הרגעים הראשונים בעולם - במקום הכי מנוכר וקר (צילום: shutterstock)
הרגעים הראשונים בעולם - במקום הכי מנוכר וקר (צילום: shutterstock)

 

הפוסטים הקודמים של אור:

>>> לא מתכוונת "לחזור לחיים"

>>> אמהות, אל תוותרו על הנקה

>>> התינוקת שלי לא תגדל במשפחתון

>>> אם אסור לרצוח, למה נתתם לי שניצל?

 

ולמרות שלא ככה תכננו, היא יצאה. מושלמת. קודם לידיים של המיילדת ואז אלי. ואז לאבא שלה. ואז לקחו אותה. חלילה לא קרה לה כלום. פשוט לקחו אותה לכל מיני בדיקות ולתינוקייה. ואנחנו מצאנו את עצמנו בחדר קטן באזור ההתאוששות, מבולבלים, מסכימים על השם ולא ממש יודעים איפה בעצם הבת שלנו. 

ואז המצב שלי הדרדר. פיתחתי הלפ סינדרום והכניסו אותי לחדר מיוחד ודחפו לי מגנזיום באינפוזיה, שזה כמו שמישהו מזריק לך דלק לווריד ואז מדליק גפרור. אבל כל הזמן רק רציתי לראות את התינוקת שהרגע נולדה לי ולא נתנו לי כי "אסור להביא אותה לאזור הזה". האזור הזה? לאמא שלה? ואנחנו היינו עייפים מדי ומבוהלים מדי בשביל להילחם. אז את הלילה הראשון בחיים שלה היא העבירה בתינוקייה, במקום האחרון שרציתי ותכננתי שהיא תגיע אליו.

בבוקר האחיות במחלקה שלי הפעילו לחץ על האחיות בתינוקייה והרשו לבנזוג (שכל הזמן רץ במסדרונות ביני לבינה) להביא אותה אלי. 12 שעות עברו מאז שנולדה והיינו צריכים להפעיל קשרים בשביל שאני אראה את הבת שלי.

ברגע שקיבלתי אותה לידיים חזר לי הצבע לפנים והגוף שלי התחיל להתאושש. לא מטפורית, באמת. היה לי ברור שזה המקום הטבעי שלה. עלי, רק עלי. אבל לא היה לי את הכוח להילחם בעקשנות ובנחישות של האחיות. אז בכל פעם היו לוקחים אותה ובכל פעם היינו מחזירים אותה.

אבל בלילה השלישי נשברתי. האחות באה להכניס לי אינפוזיה חדשה בפעם הרביעית באותו היום. היא כבר לא מצאה ווריד להיכנס אליו והידיים שלי נראו כמו של נרקומנית במצב הכי גרוע שיש. היא הכניסה לי את המחט לכף היד. אחרי 5 לילות ללא שינה, וורידים מפוצצים ואחרי לידה לא פשוטה, ביקשתי להשאיר אותה בתינוקייה. בקשה שאני מצטערת עליה כל יום עד היום.

אז כן, ישנתי 4 שעות רצוף. אז מה? המחשבה שהיא שכבה בחדר מוצף אור ניאונים, עם התינוקות הבוכים שבקושי ניגשים אליהם, בתוך אמבטיית פלסטיק, לא עוזבת אותי כבר שנה ו-7. 8 וחצי חודשים סחבתי אותה ברחם, תכננתי לה את היציאה הכי מדהימה לעולם ובסוף היא בילתה את שלושת הלילות הראשונים בחיים שלה במקום הכי מנוכר, הכי לא חם, הכי רחוק מאמא.

אני לא באמת חושבת שנגרם לה נזק לטווח ארוך בגלל הלילות בתינוקייה, אבל אני כן כועסת על עצמי, על זה שלמרות שידעתי בדיוק איך אני רוצה שדברים יקרו, נפלתי למלכודת הכי צפויה וברורה. נתתי לבית החולים להכתיב לי את השעות הראשונות עם הבת שלי או יותר נכון, בלי הבת שלי, באחד מהנהלים הכי לא הגיוניים ולא טבעיים שיש.

אני מאוד מקווה שבפעם הבאה, לא משנה כמה אני אהיה עייפה (וקשה לי להאמין שאני אהייה עייפה יותר ממה שהייתי), שלא משנה מה יהיה מצבי (ומצבי היה גרוע), שלא משנה כמה אינפוזיות יהיו מחוברות לי ליד (אחת בכל יד, קטן עלי), הבת שלי תישאר איתי מהרגע הראשון. כי היא הבת שלי והיא לא צריכה להיות בשומקום אחר ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת.