מחכה שהשלג יבוא ויחמם

עובדה. אמנם לא הצלחתי לזייף אכזבה ולהצטרף למקהלת המקומיים המקוננת על חג המולד שהשנה לא חבש כובע לבן, אך ככל שנכנסנו לתוך ינואר החל השלג להצטייר בעיני כגלגל הצלה. כי כשיורד שלג הטמפרטורה נעה סביב האפס וכשבמקום שלג יש רק רוח – הטמפרטורות יורדות ויורדות, נדמה שעד בלי סוף.

אהובתי בונה לי בית - משלג (צילום: סמדר שיר)

הפוסטים הקודמים בבלוג:

מה אכפת לעצים שאני מתגעגעת?

שלג על בתי

"אמא, סנטה שלח לי סופגנייה"

הכי בעולם מתגעגעת לסמרטוט כחול-לבן

בהתחלה ניסיתי לחמם את עצמותי הקפואות בעזרת הומור. הרי אומרים שהצחוק מחמם. מה, אף אחד לא אמר את זה? אז הנה, אני אמרתי. ממש בדיחה. מינוס עשרים זה טמפרטורה שמתאימה לסנפרוסט, לא לבני אדם. הלוואי שהיה לי מינוס בבנק ולא מינוס במעלות. לא מצחיק? אז הנה עוד אחת, בקטנה. בחוץ כל כך קר עד שמי שרוצה להתחמם צריך להיכנס לפריזר.

זה לא חימם אותי בכלל. בלית ברירה עברתי לזמירות. שיר למעלות. לא במובן של "אשא עיני אל ההרים", אלא במשמעות של "אמור לי כמה מעלות יש בחוץ ואומר לך מה הסיכויים שלנו לשרוד".

בשלב הבא ניסיתי להפיק מהאקלים אלמנטים חינוכיים או לפחות מרחיבי אופקים, כמו כיצד ממירים את הטמפרטורה מפרנהייט לצלזיוס. "לוקחים את המספר, מפחיתים 32 ומחלקים לחצי", הסברתי ליולי.

"ממי", היא תקעה בי פרצוף חמוץ. "המורה אמרה שצריך לחלק בחמש תשיעיות".

"נו, חמש תשיעיות זה כמעט חצי", התנצלתי. "תקבלי את הטמפרטורה בצלזיוס, בערך".

"אבל אני לא רוצה בערך", היא התעקשה. "אני רוצה ב-ד-יוק!"

"סבבי", נשפתי על כפות ידי שכבר הכחילו. "אני אגיד לך מה מזג האוויר ב-ד-יוק".

"מה?"

"קרררררר", השיניים שלי נקשו את הסימפוניה הבלתי נגמרת. "אנחנו גרים בחור, בשיא הקור, ומי יעזור..."

ככה התחלתי לחכות לשלג. אני, שנולדתי עם שמש בכיס ותמיד טענתי שקרני השמש הן ויטמינים של אושר, נצמדתי לבעלי (לא כדי שיחמם אותי, רק בגלל שיש לו טלפון חכם שמציג תחזית לעוד שבועיים-שלושה) ושאלתי מתי הוא יגיע.

"מאיפה לי לדעת?" הוא מחה והדף אותי מעליו. "הידיים שלך קרות", רטן.

"זה סימן שהלב שלי חם", התחכמתי.

"אי אפשר שזה יהיה להיפך?" הוא תהה. "שהלב שלך יהיה קר והידיים שלך יהיו חמות?"

"אם הלב שלי יהיה קר אז הידיים שלי לא יגעו בך", התנצחתי.

"אה", הוא מילמל ולא יסף. כנראה הסיק שמריבות עם האישה הן לא תחליף להסקה. ואז, דווקא ביום שבו נגזר עלי לצאת מהבית בחמש לפנות בוקר, לכיוון הרכבת שתיקח אותי לביג אפל, לא מצאתי את המכונית שלי. כל המכוניות עמדו בשורה מתחת לשמיכה לבנה. לרגע התלבטתי אם כדאי לטפס את שתי הקומות חזרה, להתגנב למיטה של יולי ולבשר לה שהוא הגיע, שהוא כבר כאן, במלוא תפארתו. לבן-לבן.

ריחמתי עליה. למה להעיר אותה כל כך מוקדם? היא תראה את השלג מאוחר יותר, כשאבא שלה יעיר אותה לבית הספר, חשבתי, והמשכתי להתנהל לאט לאט מאחורי מפלסת שלג. לרגע דימיתי שהנסיך הזמין אותה במיוחד לכבודי, כדי לסלול עבורי את הכביש. לקחתי את הסיבוב בזהירות, פמפמתי על הדוושה בעדינות (אם לוחצים חזק מדי עלולים להחליק) ועיני נפלו על שתי דמויות שנעו על המדרכה. אב ובן. מנקי שלג מקצועיים.

באמריקה יש מקצוע כזה, שאותו ממלאים אנשים נטולי מקצוע. בקיץ הם מכסחי דשא ובחורף הם מנקי שלג. אנשים שיכולים להרשות לעצמם מחתימים אותם על חוזה עם תשלום אחיד, ללא קשר לכמות האינצ'ים השנתית. לא משנה אם יירד מעט שלג או הרבה, בכל מקרה, עד שש בבוקר הגישה לבית תהיה נקייה.

השימשה הקדמית שלי סופגת פתיתים לבנים ורכים, ואני מנסה להיכנס לראשו של אבא אמריקאי טיפוסי. מה הוא אומר למראה הבן שלו, שמתרשל בהכנת השיעורים? "אם לא תלמד, תהפוך למנקה שלג"? ומה חשב מנקה השלג במהלך ינואר, כשהשלג התמהמה? האם הוא אמר "איזה כיף. אפשר לרבוץ במיטה עד הצהרים" או שהוא חיכה לשלג בדיוק כמוני?

כמוני? אני חיכיתי לשלג? עובדה.