הידיעה על המכשולים שמונחים בדרכו של בית הספר לטבע תפסה אותי בדיוק בתחילת הדרך לחינוך הייחודי. הבכירה תלמד בשנה הבאה בגן חובה וזה אומר שהתמונה משתנה. גן חובה זה כבר או-טו-טו בית ספר. זה כבר מצריך מחשבה יותר מעמיקה על החינוך שהייתי רוצה בשבילה.

 

בשביל הילדים שלי אני רוצה עניין, תשומת לב, רמה גבוהה. מה שכולכם רוצים (צילום: shutterstock)
בשביל הילדים שלי אני רוצה עניין, תשומת לב, רמה גבוהה. מה שכולכם רוצים (צילום: shutterstock)

 

פוסטים קודמים שלי. כנסו:

אל תיתנו להם כלבים - מלחמת ההישרדות בין ילדים וכלבים בגינה הציבורית

יש לי חלום: לקנות בגדים! מבט מפוקח על הבגדים שלי שנקנו לפני ההריונות והלידות

זעם נגד המכונה: אקטיביזם למתחילים נגד מכונה למכירת סיגריות

 

זכרונות מהתיכון: ניכור, שעמום וטייסים

החוויה שלי מבתי הספר שבהם למדתי, שנחשבו טובים ומעלה (הכי הרבה טייסים מתיכון אוסטרובסקי - הידד!), היא של ניכור, סתמיות ושעמום. על הבינוניות של המורים התגברנו באמצעות שיעורים פרטיים, על הניתוק מהקהילה גישרנו בצופים ועם כל השאר התמודדנו בעזרת הכוח העוצמתי של האינרציה. יאללה, שיהיה.

אני בטוחה שהילדים שלי יכולים לעשות אותו דבר וכנראה יהיה בסדר, אבל אני לא רוצה את זה בשבילם: אני רוצה עניין, תשומת לב, רמה גבוהה. מה שכולכם רוצים כנראה.

 

בין הדמוקרטי לאנתרופוסופי

עם המחשבות האלה התחלתי לנדוד בין ימים פתוחים של גנים. הייתי בגן שמסונף לבית ספר דמוקרטי. בשישי הקרוב אנחנו בגן חובה שקשור לבית הספר השכונתי. מחכה ליום הפתוח באנתרופוסופי. ובדיוק חברים סיפרו לי על החוויה הנהדרת שיש לבן שלהם בכיתה ב' של בית הספר לטבע ולסביבה.

ועל הרקע הזה קראתי הבוקר בעיתון על כך שמשרד החינוך דורש מבית הספר לטבע לצמצם את המיונים שהוא עורך לתלמידים. הטון של הכתבה היה בבירור נגד המיונים ובעד הטענה שבתי ספר ייחודיים יוצרים פערים בחברה.

"מגייסים את התלמידים הטובים ביותר והם רובם יוצאי השכבות המבוססות, ובסופו של דבר קוראים להנצחת הפערים הקיימים בחברה", צוטט שם חיים אדלר, פרופ' לחינוך וחתן פרס ישראל. "מיון מעבר מהגן לכיתה א' שייך לרשימת הדברים הבלתי מוסריים ביותר שעושים לילדים".

 

פרופסור, אין לנו ברירה

בחיל ורעדה אני רוצה לחלוק על הפרופסור: גם להקשות על בתי הספר הייחודיים זה לא מוסרי. פרופסור, אין לנו ברירה.

ממה שאני קוראת ושומעת, מצבם של בתי הספר לא השתנה מאז שאני למדתי ואולי אפילו להיפך. המבחנים הבינלאומיים על הפנים, האלימות נוסקת והשיוויוניות מתרסקת. מצב מערכת החינוך היום הוא כזה, שהיא רק מעצימה פערים ולא מצמצמת אותם: סטטיסטית, מי שבא מכסף יגמור את בית הספר עם ציונים טובים ונקודת זינוק טובה לחיים. מי שלא – מוזמן לפח הזבל של החיים על סף העוני.

וזה בניגוד לסיפורים על השנים הראשונות של המדינה, שבהן ילדים פליטים למדו בפנימיות וקיבלו השכלה ותנופה קדימה. אמהות עניות עבדו בשלוש משרות נקיון כדי שהילדים יוכלו ללמוד, אבל הילדים האלה הפכו למבוגרים מצליחים שנחלצו מהמצוקה לתמיד.

 

פועלת ניקיון שפופה, גרסת 2012

ובאופן פרדוקסלי לגמרי אנשים שאני מכירה נמצאים במקום דומה מאוד לאותה אמא שבורת גו: שולחים את הילדים לבית ספר קצת אחר, משלמים 1,000-1,500 שקל לחודש כדי לקבל את תשומת הלב, העניין והרמה הגבוהה. מקצצים בדברים אחרים כדי למקסם את החינוך.

אחרי 50 שנה חזרנו לאותו מקום, למרות שאנחנו לא פליטים ולא עובדות ניקיון, אבל אז המערכת הציבורית היתה באמת ערוגה של הזדמנויות. היום, מי שמחפש את זה צריך לפנות לחינוך פרטי או לפחות לייחודי.

נכון שלרוקן את בתי הספר הרגילים מתלמידים איכותיים זה לא טוב, אבל גם לדון אותם לשלם את מחיר הבינוניות זה לא הוגן. השיוויון יושג בשינוי סדר עדיפויות, בהקצאת משאבים שתאפשר להקים עוד ועוד בתי ספר כאלה. הוא לא יושג בכך שכולם יישארו במכנה המשותף הנמוך ביותר.

ואולי מסגרות ייחודיות כאלה יכולות להשפיע במשהו גם על המערכת הכללית: רעיון טוב יכול לחלחל, שיטה כלשהי יכולה לחדור. שמעתי שאפילו בתיכון אוסטרובסקי כבר מותר לבנים להגיע עם שיער ארוך.