רק כשהגעתי לאתיופיה נפל לי האסימון. לא שהיה לי חלילה משהו נגד אתיופים קודם לכן, תמיד חשבתי שהם אנשים נחמדים, ובזמן מבצע שלמה אפילו הלכתי להתנדב עם חברות מבית הספר במרכז קליטה בירושלים. לא, אתיופיה לא לימדה אותי לאהוב אתיופים, היא לימדה אותי שיעור הרבה יותר חשוב – לכבד אותם. אתיופיה ניפצה לי אחת ולתמיד את המיתוס שלפיו האתיופים באו משומקום, ממדבריות, מפרימיטיביות – ואנחנו הישראלים החסונים והאמיצים הצלנו אותם מהשיממון והבאנו אותם אל עולם טוב יותר.

 

רק באתיופיה הכרתי אותם באמת (צילום: Hector Conesa / shutterstock)
רק באתיופיה הכרתי אותם באמת (צילום: Hector Conesa / shutterstock)

 

אתיופיה היא אמנם מדינה ענייה מאוד ולא מפותחת מבחינה תעשייתית, אבל מבחינה היסטורית ותרבותית היא מדינה עשירה, רבגונית ומרתקת. היא ערש האנושות, המקום שבו התחיל הסיפור של המין האנושי, והיא התרבות העתיקה ביותר על פני כדור הארץ. ההיפך המוחלט משממה. יש בה מאות שבטים שלכל אחד מהם תרבות, שפה ומנהגים אחרים לגמרי. ההיסטוריה שלהם מגיעה עד מלכת שבא ואחורה מזה, ועוד לא התחלנו לדבר על המוזיקה.

 

רק כשהגעתי לאתיופיה שמתי לב שאני בעצם לא יודעת שום דבר על אתיופים. רק שם גיליתי לתדהמתי שאני מכירה המון אתיופים, אבל לא יודעת להגיד אף מילה בשפתם. רק אז נוכחתי עד כמה שום דבר ממה שהביאו איתם לא נטמע ברחוב הישראלי, לא השפה, לא האוכל, לא המוזיקה. כי הישראלים אימצו בחום את הסושי היפני, את הרפואה הסינית, את התורות ההודיות, אבל אתיופים – תנאי הכניסה שלהם היו ברורים, שיפסיקו להיות אתיופים, וכמו שאומרת סופה לנדבר – שיגידו תודה. כי מה כבר יש להם לתרום?

 

שחור על גבי לבן

אין לי ספק שרוב אזרחי מדינת ישראל אינם גזענים ורובנו הזדעזענו קשות מגילויי הגזענות שנראו בקריית מלאכי, ובכל זאת, בהפגנות השבוע שעבר כמעט ולא נראו בקהל פנים לבנות. החברה הישראלית שוב השאירה את האתיופים לבד. במקום לקבל חיבוק רחב מהציבור, שוב מצאו את עצמם האתיופים במיעוט. זועקים לבדם נגד הקיפוח, ההדרה והדעות הקדומות. וזו אולי דוגמא מצוינת לבעיה האמיתית.

 

כי הבעיה איננה קומץ גזענים שאיבדו כל בושה. הבעיה היא הרוב המכריע שעדיין מתייחס לקהילה האתיופית כגוף זר, לא חלק מה"אנחנו" הכללי של החברה הישראלית. כי לקלוט מישהו זה דבר אחד, אבל לקבל אותו זה כבר משהו אחר. לחבב מישהו זה נחמד (ונראה לי שקצה נפשם של האתיופים בשמות התואר המתנשאים שנוהגים להדביק להם "נחמדים" ו"ביישנים") אבל לכבד זה כבר עניין אחר לגמרי. על הגזענות נגד אתיופים היינו צריכים להגיב כפי שהיינו מגיבים לכל גזענות שמכוונת נגדנו – במלחמת חרמה. זאת לא המלחמה "שלהם". זו המלחמה של כולנו כחברה וכעם. לא מאוחר מדי. גם השבוע יתקיימו אירועים והפגנות נגד הגזענות (היום בשעה 18:30 בתל אביב, וביום רביעי בירושלים). ישראלים מכל הצבעים מוזמנים לבוא ולקחת חלק.

 

מי אמור, איטס טמסגן

אני בכלל הגעתי לאתיופיה בעקבות בוב מארלי והדת הראסטפארית, אבל מהר מאוד הבנתי שפספסתי בגדול והחלטתי לעלות צפונה לעיר גונדר, לנסות ולהתחקות אחר עקבות הקהילה היהודית במקום. לגונדר מעולם לא הגעתי. בעיר בהאר-דאר שעל גדות אגם טאנה פגשתי את טמסגן וזמן קצר אחר כך ארזתי את התרמיל, עזבתי את הגסטהאוס ועברתי לחיות איתו ועם משפחתו בבית בוץ בכפר קטן על שפת האגם.

 

זו היתה אחת ההתנסויות המדהימות שהיו לי בחיים. אחרי שחזרתי לארץ נשארנו בקשר קרוב. אפילו כתבתי עליו שיר, ובשיר הפכתי אותו מאתיופי לאינדיאני, וכך הפך טמסגן ל"מיגל" ואולי חבל שכך. בימים האחרונים אני חושבת שאולי לא היה מזיק לנו איזה שיר על סיפור אהבה בין תרמילאית ישראלית לבין בחור אתיופי. ולא, הוא לא רועה עיזים. הוא סטודנט למחשבים, הוא חי היום ביוהנסבורג, שרוף על כדורגל אירופי ויוצא, לשברון לבי, עם דוגמנית.

 

פרטים על ההפגנות תמצאו: סוף פסוק לגזענות .