העולם לא עצר כי פתאום לא יכולתי ללכת או כי הייתי בדיכאון. הכל המשיך אותו הדבר.

החשבונות נערמו, הנושים לא הרפו והקיום היומיומי, עולה כסף.
הסביבה מתייחסת לדיכאון בדיוק כמו שאני התייחסתי אליו עד שהוא נדבק אלי, בחוסר סבלנות ובקוצר רוח.
 

 

"בסדר, קרה מה שקרה, קחי את עצמך בידיים ויאללה". זה היה המשפט ששמעתי הכי הרבה. זה גם מה שאני אמרתי לאחרים, עד שחוויתי את זה בעצמי.

 

"את אישה חזקה ומוכשרת, עברת כל כך הרבה, אני בטוח/ה שתתרוממי ותצאי מזה", היה המשפט השני ששמעתי הכי הרבה. אבל זה בדיוק הענין. לכי תסבירי שאין לך כוח להתחיל עוד פעם מאפס. שכבר שבעת מלחמות ומאבקים. שזה לא המאבק הראשון שלך ושאת לא מסוגלת להיות יותר 'אישה חזקה'. זה לא חדש לי. תמיד הייתי 'אישה חזקה'. בכל מקום ומסגרת שבה הייתי התרשמו מה'יכולות ומהכישורים' שלי או מה'עוצמות' שלי. 'בולדוזר' היה השם השני שלי. מיה בולדוזר אילוז.

 

הפוסטים הקודמים של מיה:

>>> לומדת איך ללכת מחדש

>>> מתה מפחד

 

יש לכם מושג כמה זה מעייף להיות חזקה? כמה שרירים צריך להפעיל ולאמץ כל כך הרבה זמן כדי להיות חזקה? די! זה כבר לא מקור לגאווה. זה מתיש. בא לי להיות חלשה או מקסימום רגילה. בא לי פעם אחת ליפול ושמישהו יתפוס אותי. רק פעם אחת.

 

ולמרות שאף אחד לא מת לי, עברתי את כל שלבי האבל והאובדן מאז התאונה. על מה התאבלתי? על הכסף, על המעמד, על החופש, על הקריירה ואולי בכלל התאבלתי על מי שחשבתי שאני, על השאריות שהייתי. על שאריות החיים שהיו לי. טוב, בעצם לא סיימתי את כל השלבים לגמרי. אני מתנדנדת בין הרביעי לאחרון, קבלה והשלמה. אני מניחה שכשאפרד לחלוטין מהבושה ומהאשמה, אולי אוכל גם להופיע כאן בשם מלא ועם תמונה אמיתית.

 

בינתיים, אני עדיין מתחבאת. את פרופיל הפייסבוק שלי מחקתי לפני כשנה. גם את הטלפונים החלפתי. ימים ושעות בהיתי בטלוויזיה. יכולתי לדקלם את כל מדריך השידורים מתוך שינה. ברחתי לטלוויזיה, לחיים של אחרים ולאוכל. לעיתים שבועות לא יצאתי מהבית. לפעמים פשוט לא יכולתי כי אחת הרגליים או שתיהן בקושי זזו. על פי רוב, לא רציתי וגם לא היה לי לאן. גם לקרוא הפסקתי. למרות שמרבית חיי הייתי תולעת ספרים, לא הייתי מסוגלת להחזיק ספר ביד. הטלוויזיה הפכה לאלוהים החדש שלי.

 

ובכל זאת, היו ימים שאפילו יכולתי לראות את היתרונות במה שקרה ועדיין קורה. עבדתי כמו מטורפת. הרבה שעות, הרבה כסף, הרבה לחץ. בחרתי שותפים לא כ"כ מוצלחים ובעיקר, רצתי מיעד ליעד בלי לעצור לרגע. מן הסתם עשיתי טעויות בדרך, אבל בעיקר, לא הייתי טובה אל עצמי. מנגד, עומדים החיים שלי היום. חיים על הקצה, חיים של מלחמת הישרדות יומיומית.

 

אני לא רוצה לרוץ ולהשיג מטרות כרגע. אני לא רוצה לכבוש עוד יעד. אני גם לא רוצה להוכיח כלום לאף אחד יותר, אפילו לא לעצמי. אני גם לא רוצה להיות במלחמת הישרדות. אני פשוט רוצה לחיות. חיים פשוטים, קטנים ורגילים. ללמוד ללכת מחדש, תרתי משמע.

 

ואלו שמות:

1 אישה בת 46 עוד מעט, שמתחילה להתעורר.

2 רגליים, אחת נגיד שבסדר, השניה הרבה פחות.

1 ביטוח לאומי, שלא הכיר בכלום וצריך לעשות שיכיר.

1 מקרר, חצי ריק על פי רוב.

1 תיק איחוד שעלול להתפזר כל רגע.

מלא חשבונות שצריך לשלם ואין כ"כ איך.

מלא בדיקות וטיפולים שצריך לעשות ולא תמיד יש איך.

1 מחשב שבקושי עובד, אבל יכול להביא פרנסה.

1 ילדה שמחה, חייכנית ומדהימה באופטימיות שלה.

1 צו פינוי מהדירה. ובצדק.

 

'כשאת לא טובה אל עצמך, כל הסביבה שלך משלמת מחיר, לא רק את', אמרה לי פעם אישה אחת. אז עכשיו, אני מנסה ללמוד איך להיות טובה אל עצמי. אפילו שאף אחד לא תפס אותי.