הדפסה
לכתבה באתר
כשאתה עוזב לגור במדינה אחרת, פרט לאוכל ולמשפחה אתה מתגעגע גם לכמות החגים האינסופית שיש בארץ. כאן באוסטרליה יש שניים עיקריים (כריסמס ואיסטר) ועוד שלושה קטנים (יום אוסטרליה, יום הולדת למלכה והמלבורן קאפ, שעליו כתבתי בפוסט האחרון). כריסמס מתחבר לראש השנה האזרחית, אז בדרך כלל יש שבוע חופשה שלם! מה גם שכאן זה קיץ (תנסו לדמיין את סנטה והמזחלות ללא שלג...) וחופש גדול לילדים, כך שכולם מעמיסים את המכוניות ויוצאים לטייל. יש באוסטרליה אלפים של חניוני קרוואנים מטופחים להפליא, כי האוסטרלים (והתיירים כמובן) אוהבים לטייל.
אנחנו מצידנו החלטנו להצטרף לתנועה הלאומית, העמסנו ת'מכונית ויאללה - לטיול יצאנו. עזבנו את הבית במלבורן לכיוון צפון, ולאחר כמעט ארבע שעות של נהיגה רצופה הגענו למחוז חפצנו - קאהונה: עיירה קטנה על גדות נחל הגאן באואר, שם גרה המישפוחה. הפשלנו שרוולים והתחלנו לעזור בהכנות לארוחת החג.
למחרת בצהריים התיישבנו, 12 איש, לארוחת צהריים שלא היתה מביישת את הטובות שבמסעדות. כל מנה לוותה ביין תואם, ולסיום החלפנו מתנות מסביב לעץ האשוח במיטב המסורת. לקח לנו כמה שעות לעכל, ושוב התיישבנו לארוחת ערב של שאריות. איכשהו, בין הבירות לשמפניה, הצלחנו לתכנן מסלול של 2,000 קילומטר.
יומיים לאחר מכן יצאנו שוב לדרך וחצינו את הגבול בין מדינת ויקטוריה (שבה אני גר) לניו סאות' וויילס, בדרכנו לבירה האוסטרלית - קנברה.
המרחבים אינסופיים. השמיים כחולים והאדמה לרוב עטופה בירוק. מחזה נדיר, לאור העובדה שבדיוק הסתיימו להן 15 שנות בצורת. מקורות המים שופעים וזורמים בשצף קצף, והמאגרים התמלאו עד אפס מקום.
בין לבין נתקלנו בתופעות משונות, כמו סמל המדינה שבנה איכר משועמם, או בעל מעוף, ממכוניות ישנות. מיחזור במיטבו!
וכך סתם, בשום מקום על חופו של אגם קטן וציורי, פתאום הבחנתי בטנק. אמנם אוסטרליה לוקחת חלק פעיל באקשן בעיראק ואפגניסטן, אבל מעולם לא נצרכה להגן על אדמתה. אחרי הכל, זו יבשת מוקפת ים בסוף העולם שמאלה.
לאחר שלוש שעות נהיגה ושעתיים של הפסקות בדרך הגענו למחוז חפצנו: וואגה וואגה.
אם במוזרויות עסקינן, בעודנו עושים את דרכנו למלון נתקלנו בקבוצת אווזי בר (נילס לא היה ביניהם) משוטטים ברחובות. מיד העליתי את השאלה "אז זו הסיבה שקוראים למקום וואגה וואגה?" מתברר שלא: האווזים פשוט אימצו את העיירה, ואפילו הפכו למטרד לאחר שתקפו לא מעט עוברי אורח וחסמו כבישים. העניין בטיפול של המועצה. איפה אקא כשצריכים אותה?!
התמקמנו ויצאנו לשוטט. ושוב שקיעה עוצרת נשימה.
מצאנו בר נחמד שבו מבשלים את הבירה לעיני הסועדים. כנראה שזה הטרנד הבא, כיוון שייקבים שפתחו את דלתותיהם למבקרים זה כבר עניין של מה בכך כאן. הגדילו לעשות ומילאו את מרכזי השולחנות בלתת, המקור והתוצר:
למחרת יצאנו לשוטט בעיירה וביקרנו בגן החיות המקומי, שצמוד לגנים הבוטניים. שילוב מקסים שעובד נפלא, בעיקר לטובת החיות. זאת היתה הפעם הראשונה שליטפתי קנגורו, ואף ג'ואי (כך נקרא קנגורו צעיר). מה-זה חמודים!!
- ביקור בגן החיות המקומי. מותר להאכיל ואף ללטף אותם
- אמרנו שלום למקפצים ויצאנו לדרך. פתאום גבעה ועוד אחת, והנוף השתנה לחלוטין.
- ביקור בגן החיות המקומי. מותר להאכיל ואף ללטף אותם
הגענו לקנברה, עיר הבירה האוסטרלית שממוקמת במחצית הדרך בין סידני למלבורן, כדי שלא יריבו. משמעות השם האבוריג'יני הוא מקום התכנסות העורבים, והעיר מלאה פוליטיקאים. בחירה מצוינת!
קנברה היא עיר חדשה יחסית, שהוקמה במיוחד לתפקידה כבירת אוסטרליה. כאן יושבים הפרלמנט ומשרדי הממשלה. בין לבין יש מוזיאונים וגלריות, מהטובים במדינה. העיר עצמה היא מוזיאון אדריכלי פתוח, עם אינספור בניינים מאסכולות וסגנונות ארכיטקטוניים שונים.
הגענו לקנברה. ברקע: הפרלמנט האוסטרלי
במרכז העיר יצרו אגם מלאכותי, שסביבו מסלולי הליכה ואופניים הנמתחים לאורך 32 ק"מ. אני יודע כי רכבתי אותם במו רגליי.
על גדות האגם של קאנברה
חבר דיפלומט שגר בעיר לקח אותנו לביקור בבית הקברות המקומי. לא ממש הבנו מה עובר עליו עד שהגענו למקום. עשרות קנגורואים רבצו להם בין המצבות. נראה לי שזה השילוב של השקט והפרחים הטריים...
מה שבטוח - כאן אף אחד לא יפריע להם
אין מצב להגיע לקנברה בלי לקפוץ לביקור בגלריה אחת או שתיים או שלוש, אם יש לכם זמן כמובן. אז קפצנו לבדוק מה חדש בגלריה הלאומית, השוכנת במבנה בטון הכל כך אופייני לאדריכלות הברוטאלית, ומציגה ממיטב האמנות המקומית והבינלאומית.
משם המשכנו לגלריה לעיצוב אוסטרלי. איך אומרים באוסטרליה? אין מה לדווח הביתה מכאן.
מעבר לכביש עמד לו קיוסק קטן, שבו ישבנו לכוס קפה. כשהרמתי את עיני הבחנתי בתקרה עשויה מצינורות ביוב. מדליק!
אותו חבר דיפלומט סיפר לנו על מסעדה ישראלית הנמצאת חצי שעת נסיעה מחוץ לעיר. קח אותי לשם, אמרתי. את המסעדה, שטובלת במטעי זיתים, מנהלים זוג ישראלים שהיגרו לפני שנים לאוסטרליה. מהרגע שיצאתי מהמכונית הרגשתי כמו בבית. האוכל היה תענוג. אמנם בלי ביצה קשה או עגבניות מגורדות, אבל בהחלט הבורקס הכי טוב שנתקלתי בו מאז שהגעתי לכאן, לפני שבע שנים.
בחזרה לעיר הבחנתי בבניין שהעלה זיכרונות נוספים מבאוהאוס תל אביבי טיפוסי, הסגנון האהוב עלי ביותר.
לקראת ערב ארזנו צידנית והתמקמנו על שפת האגם, לצפות במופע הזיקוקים לכבוד השנה האזרחית החדשה. שני אוסטרלים, איטלקי, צ'יליאנית, אנגלי, הולנדית וישראלי. ארבעה בקבוקי שמפניה וחמישה טונות זיקוקים אחר כך, הרעפנו נשיקות לרוב ונפרדנו לשלום.
למחרת בבוקר עשינו את דרכנו לכיוון החוף המזרחי של היבשת, תוך שאנו חוצים את רכס ההרים המפריד בין החוף לאזור ההררי. יערות כמעט טרופיים, שופעים עצי ענק ונופים מרהיבים.
ואז הגענו למרימבולה. גן עדן עלי אדמות בפינה הדרום-מזרחית של היבשת. פינקנו את עצמנו במלון בוטיק קטן השוכן למרגלות אחד האגמים שמסביב, הרמנו רגליים וישבנו להתפעל מהנוף.
למחרת עשינו את דרכנו בחזרה לוויקטוריה ועצרנו בעיירה קטנה הנקראת מאלאקוטה. פגשנו חברים שמדי שנה אורזים את הפקלאות ונוסעים לחופשה במקום. היתה בחירה קשה, אבל בסוף החלטנו ללכת על סירת המירוצים החדשה לסיור במעלה האגמים. מאלאקוטה שוכנת בקצה שמורת טבע לאומית, ודיג מסחרי אסור בה. כך ניתן לחזות, בין השאר, במאות שקנאים הגודשים את המקום בשל הדגה העשירה.
לאחר יום גדוש בפעילות רטובה המשכנו הביתה, לא לפני שעצרנו בכמה חופים מדהימים על הדרך. הראשון היה וודסייד ביץ,' שהוא תחילתו של חוף 90 המיילים המפורסם. קילומטרים של חופים בתוליים שיד אדם לא נגעה בהם. התהלכנו לאורכם כשתחושה פרה-היסטורית כמעט אופפת אותנו.
חופים פרה היסטוריים בסנדי ביץ'
מפה הדרך הביתה כבר ממש קצרה. ממש מעבר לפינה. הגענו עייפים אך רעבים! (מעניין כמה מכם זוכרים את המערכון הזה של דודו טופז?)
