הדפסה
לכתבה באתר
אני מתה מפחד. מפחדת שתשפטו אותי, שלא תבינו. מפחדת שתבקרו אותי. מפחדת שתתעייפו ממני. ולמה שלא תעשו את זה? הרי אני שופטת ומבקרת את עצמי כל הזמן. ואני התעייפתי ממני כבר מזמן. הכי אני מפחדת שתדעו מי אני באמת. מצד שני, אני מקווה.
מקווה שהכתיבה תעביר אותי איזשהו תהליך תרפויטי ותחזיר לי את הכוחות להתמודד. אולי אני גם מקווה שמישהו יקרא ויעזור ומיד אני מתחרטת. אני לא רוצה לקבץ נדבות, אני רוצה לבד. הרי כבר שנתיים אני מקבצת נדבות, מקבלת אוכל מכל מיני ארגונים ועמותות, עזרה בתשלום חשבונות, לא משלמת שכ"ד ולא מסוגלת לפרנס את המשפחה הקטנה שנותרה לי אחרי גירושיי, אני ובתי.
וזה מה שאני רוצה? לכתוב את בלוג העוני והדיכאון שלי? ככה אני רוצה להיתפס? אולי עכשיו כשאני "מתעוררת", אסתפק בלכתוב קצת על מה שהיה, אבל ממש קצת. כי אני עוד מתביישת ומרגישה אשמה. ואולי יחד איתכם, אתחיל לכתוב את סיפור חיי החדש. זה שעוד לא חייתי, זה שאני רוצה לחיות.