למה כובע?

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

"כשאני צועדת ברחוב עם כובע, תמיד שואלים אותי אם אני דתייה או אם קר לי. לכל אחד יש מה להגיד", אומרת, כמעט בעלבון, המעצבת הבינתחומית יעל כהן, שמשיקה בימים אלו את מותג הכובעים הישראלי החדש Justine. "כובע הוא פריט שמסמל העזה והתהדרות. אבל בישראל יש פחד מאוד גדול מכובעים. אנחנו חיים בסוג של בועה חברתית מאוד סגורה וביקורתית, אבל לאט לאט אני מגלה פתיחות בקרב הציבור".

יעל כהן, חובבת כובעים מושבעת, נתקלה פעם אחר פעם בהתעלמות מופגנת מכובעים בבוטיקים המקומיים. כשכבר הצליחה למצוא מבחר מצומצם מאוד של כובעים בחנויות, אף אחד מהם לא היה לטעמה. בצר לה, החליטה כהן, צורפת ואמנית, בעלת תואר ראשון בעיצוב לאמנות מהמכון הטכנולוגי בחולון (HIT) ותואר שני בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב, לשנס מותניים ולהתחיל ללמוד עיצוב כובעים בעצמה, אלא שאז התברר לה שגם אין שום מוסד המלמד את אומנות הכובענות בישראל.

"לאחר תחקיר ארוך מאוד, מצאתי שתי מורות המלמדות את המלאכה באופן פרטי: סופיה באך מתל אביב ואורה ולדיסלבסקי ממצפה צורית שליד כרמיאל", מגוללת כהן את תלאותיה. באך, בת 88, היא אחת הכובעניות הוותיקות בישראל, ובתקופת הזוהר שלה יצרה כובעים עבור נשות החברה הגבוהה בישראל, כמו אורה הרצוג ולאה רבין, ושחקניות כחנה רובינא וליה קניג. אבל בניגוד לנשים אלו, שהיו תוצר של חינוך אירופאי שהגיע לפלשתינה, מה לצעירות ישראליות וכובעים? האם הכובע הוא פריט שמבחינתנו עבר מן העולם?

''אני לא אשנה את הקו העיצובי שלי כדי שזה יתאים לנשים דתיות בהכרח'' (צילום: דניאל לילה )

כהן מסכימה שדימוי הצבר פגם ביחס של הישראלי הממוצע לכובעים שאינם כובע בייסבול או כובע הטמבל, שהיה פופולרי בשנות ה-50 וה-60. לדבריה, בעוד אנשי היישוב הישן היו מהלכים ברחובותיה של זכרון יעקב משל פסעו בבולווארדים של וינה, בא הצבר ומחק את האלגנטיות הזו בעבור כובע הטמבל. מספר הכובענים שפעלו בתל אביב משנות ה-40 ואילך הלך והצטמצם משנה לשנה, עד שנעלמו כליל מהנוף. כהן מנסה להביא את הכובעים לכדי רנסנס אופנתי. בחנות קולקט ברחוב מונטיפיורי בתל אביב נמכרים בימים אלה שבעה דגמים ראשונים מתוך קולקציית הביכורים בעיצובה. הכובעים עשויים מאה אחוז לבד בייבוא אישי מאנגליה, בצבעים אדום, אבן, אפור עכבר, ורוד בייבי, חום או שחור.

דגם לורל, המוצלח ביותר לטעמנו, הוא כובע מגבעת בדיגום חופשי, עם מעין קימוט בקודקוד השובר את הקונוונציות המקובלות בתחום הכובעים הקלאסי. גם פס העור הדק שסובב אותו מוסיף לו חן. דגם מעניין נוסף הוא אמה, המזכיר בעיצובו את הכובעים הפופולריים של נשים בשנות ה-20 של המאה הקודמת. כהן מציינת את השחקנית אנג'לינה ג'ולי בתפקיד כריסטין קולינס בסרט "ההחלפה", כאחד ממקורות ההשראה המרכזיים לכובע זה. דגם נאה נוסף בקולקציה הוא Velour – כובע בעל שוליים מעט פתוחים, העשוי לבד מעורב עם פרוות ארנבת, מה שקרוב לוודאי יקומם על כהן את ארגוני בעלי החיים.

האם הכובע הוא פריט שעבר מן העולם? (צילום: דניאל לילה )

את הכובעים מייצרת כהן מתוך הסטודיו שבביתה, והם עשויים לבד המפוסל בביתה על אימומים במספר דוגמאות וגדלים. לדבריה, תהליך הייצור של כובע אורך מספר ימים, כולל זמן לפיסול ולייבוש. למרות שהיא מודה כי אין חשיבה כלכלית מאחורי הקמת המותג, היא מקווה כי בשנים הקרובות התחום הבתולי יפרח בארץ, ונשים ישראליות יחזרו להסתובב עם כובעים ברחוב.

חוג הלקוחות של כהן טרם התגבש. למרות שיש לשער כי המגזר הדתי יכול להוות פלח שוק רחב למותג כובעים, כהן אומרת כי אלה רוכשים בעיקר כובעים המגיעים לכאן בייבוא מהמזרח הרחוק. ויש גם את העניין ההלכתי, כמובן, של כיסוי הראש ואיסורי שעטנז. "אני לא פונה לנשים דתיות", מודה כהן. "אני לא מעורה בדקדוקי הצניעות וההלכה של הכובעים, כמו שעטנז, למשל".

אז תפתחי "שולחן ערוך". זה מאוד ברור שם.

(כהן מחייכת). "אני מאוד אשמח להכיר את הקהל הדתי, כי הוא ציבור מאוד נאמן. מצד שני, אני לא אשנה את הקו העיצובי שלי כדי שזה יתאים לנשים דתיות בהכרח. הסגנון שלי הוא סגנון מודרני, נקי, מינימליסטי מאוד ונטול עיטורים. תמיד כשרואים כובעים בישראל, כאלה שפונים בעיקר לקהל דתי, יש עליהם פרחים גדולים או נוצות – שזה קו עיצובי שאני פחות מתחברת אליו. סוג של תרנגול לטעמי".