(איור: נועה ליברמן-פלשקס)

אני אוהבת לבקר את סבא וסבתא שלי. תמיד נעים וחמים אצלם, יש המון מה לאכול ותמיד אפשר לשמוע מסבא וסבתא שלי בני ה-80 פלוס סיפורים מצעירותם. בני דורי בוודאי זכו לשמוע סיפורים דומים: על העליה לארץ וההתיישבות הציונית; על איך כשהם היו קטנים לא הייתה טלוויזיה או אינטרנט, והם היו משחקים עם חברים ברחוב; על איך שלתה היה רק טעם אחד, אבוקדו נחשב למעדן יוקרתי ובכלל, הכל היה טוב יותר ותמים יותר.

לפני כמה שבועות ירדתי לטיול בוקר עם הכלב שלי. במכולת היו ילדים בדרך לגן, חמודים וקטנטנים, אך אני הקשבתי לויכוח בין שני דרדקים מסויימים, שהתווכחו מה יותר טוב: לא היה מדובר בפאוור ריינג'ר הירוק או השחור, או איזה פוקימון מנצח איזה דורימון (או כל שם יפני-גנרי למפלצות צבעוניות ואפילפטיות). לא, הם התווכחו מה יותר טוב: האייפון של אמא של ילד מספר 1, מנוזל ומגיע לגובה של ידית ממוצעת או הסמסונג גלאקסי של ילד מספר 2, שקישקש עליו בפה חסר שיניים.

אני חושבת איזה סיפורים אוכל לספר לילדים שלי (ובתקווה, מאוחר יותר, גם לנכדים שלי), על הילדות והנערות שלי. איזה דברים הם לעולם לא יכירו וייראו להם מוזרים לחלוטין. יש דברים שאני מספרת לאחי הקטן, בן ה-15, והם נראים לו משונים להחריד: מודם שעושה צליל חיוג ומתנתק כשמישהו מתקשר הביתה. טלכרטים. קסטות.

רשימה לדור הבא

אי לכך, הכנתי רשימה של דברים שהייתי רוצה להעביר הלאה, בתקווה שלא יראו אבסורדיים לחלוטין לדור החדש, הממוחשב והמתוחכם שגדל בימים אלו:

1. בעבר הרחוק, רחוק, ילדי העתידי, היו קניונים. כן, אי אפשר היה להזמין כל מוצר מהאינטרנט. לסופר נאלצת ללכת בעצמך ולסחוב את השקיות הכבדות. היית צריך ללכת ולמדוד בגדים בעצמך, במקום להלביש אותם על דוגמן ממוחשב תלת מימדי. ובתוך כל קניון, יקירי, היו חנויות נוצצות וקסומות שהיו ידועות כחנויות דיסקים (או קסטות. או תקליטים. אני גדלתי בשנות ה-80-90, בכל מקרה). לא יכולת, כמו היום, לשמוע אלפי אלבומים ושירים חדשים בלחיצת עכבר. לא יכולת להוריד דיסקוגרפיה שלמה של אמן שמצא חן בעיניך תוך שעה קלה. בחנויות האלה היה אפשר לבלות שעות, עם אוזניות ענקיות וכבדות, לעצום את העיניים ולהיסחף עם מוזיקה. ואפילו לשלם על חתיכת מתכת עגולה כמה עשרות שקלים.

2. בעבר הרחוק, רחוק, ילדי העתידי, היו עיתונים. כדי לדעת מה קרה בעולם או בעירך ממש, היית צריך לחכות לשעות הבוקר, עת עשה השליח את דרכו למכולת (מה זה מכולת, אתה שואל? אני אסביר לך אחר כך) עם ערימת עיתונים חמה מהדפוס, עם ריח של נייר ודיו, עם חדשות שונות ומשונות על העולם. אם קרה אירוע חדשותי מרטיט ביפן, ארה"ב או אפילו מיקרונזיה, לא יכולת להכנס לאינטרנט ולהתעדכן תוך דקה בפרטי המקרה. אם קרה המקרה וקרה משהו אחרי השעה 3 בלילה, לא יכולת לקרוא עליו בעיתון עד היום שלאחר מכן. ואחר כך אתה שואל למה אני מרטיבה את האצבע עם הלשון כשאני מעבירה דפים באייפד 18.

3. בעבר הרחוק, רחוק, ילדי העתידי, אם היית מצלם (עם מצלמה אמיתית, עם פילם!) אירוע מסוים, היית צריך להזמין אליך חברים, שיסתכלו איתך באלבומי התמונות שלך. לא, לא כמו האלבומים בפייסבוק, שאתה יכול לחלוק עם המשפחה, החברים לכיתה, וזרים סקרניים אחרים. מדובר באלבומים גדולים וכבדים, עם דפים דביקים מצופים בחתיכת ניילון שקוף, בהם יכולת לשים תמונות מלבניות מטושטשות ואפילו לכתוב כמה מילים על האירוע. לכל אחד מאיתנו, יקירי, הייתה בבית קופסת נעליים מלאה בתמונות שצריך לסדר ולארגן. מה? כן, כמו התיקיה שיש לך על המחשב.

טיפת תמימות

היו עוד הרבה דברים, ילדי העתידי. לא היו מסכי מגע, טלפונים ניידים, תוכניות ריאליטי. ב-MTV היו משדרים בעיקר מוזיקה וערוץ המזרח התיכון נחשב לחו"ל של ממש. אנשים לבשו כפכפי פלסטיק מכוערים, מכנסי ג'ינס צמודים עד כדי חסימת עורקים, כריות כתפיים וחולצות שחשפו את הטבור.

כן, גדלתי בתקופה משונה, אתה צודק. בטח אין לך כוח לשמוע את הסיפורים שלי עוד פעם. אבל אני מקווה, שאיפשהו, בעידן הממוחשב, המקוון והמנוכר שבו תגדל, ילד עתידי, תישאר לך טיפת תמימות, סקרנות והתרגשות – שיהיה גם לך מה לספר לילדים שיבואו בדור שאחריך.

לפוסטים נוספים של נועה ליברמן-פלשקס:

לאתר מהות החיים