הדפסה
לכתבה באתר
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
בשנת 1949, שנה לאחר שהוקמה מדינת ישראל, יצאה מדריכת עולים צעירה בשם רות דיין משכונת רחביה בירושלים אל היישוב כפר אוריה שבשפלת יהודה, לא הרחק מהעיר בית שמש. מה שהחל כביקור אצל עולים מבולגריה וחשיפה למלאכת רקמת היד הייחודית שלהם, הפך חמש שנים מאוחר יותר לבית האופנה משכית - פרויקט לאומי של משרד העבודה והתעשייה.
בצלמה של משכית נוסח לראשונה הסגנון הישראלי, אותו מושג חמקמק שהורכב מהיתוכם של אומנויות ייחודיות שהביאו איתם עולים מהפזורה היהודית. בראשן ניצבה מלאכת יצירת התכשיט התימני, שזכה לפופולריות בישראל החל מסוף המאה ה-19, מימי בוריס שץ בבצלאל ובמפעל הרקמה והתכשיטים "שני", שהוקם על ידי הדסה קלווארי בשנות ה-20 של המאה הקודמת.
ביום שלישי הקרוב תעמוד חוקרת האמנות והתרבות ד"ר יעל גילעת על סיפורה של חברת משכית, תוך שהיא מתמקדת בניכוס התרבותי שעשתה משכית לאומנויות שהביאו איתם העולים. כל זה יקרה במסגרת הכנס "טקסט וטקסטיל - אופנה כזהות תרבותית", שיתקיים במוזיאון בית העיר בתל אביב.
גילעת, ראש המכון לאמנות במכללה האקדמית אורנים שבצפון, מציגה דיון הנוגד את הנרטיב עליו נשענת החברה עד היום בנוגע למשכית, כך שלצד פריטי הלבוש היפים שיצרה החברה, מטיחה ד"ר גילעת גם ביקורת על הניכוס התרבותי שעשתה ועל מנגנוני העבודה שהיו נהוגים בה - תעשיות בית ששימרו את העבודה המסורתית של העולים, מבלי לאפשר להם צמיחה והתקדמות - מה שהוביל מאוחר יותר, לטענת ד"ר גילעת, לסגירתה של החברה.
"אני זוכרת שיחה עם רות דיין שאמרה שהבעיה של משכית היא שלא יצרו לה דור המשך", מספרת גילעת. "אני באה ואומרת שיש לבחון את הדברים. הרי אם אדם היה שותף לתהליך היצירה, מן הסתם הוא היה רוצה להמשיך. אבל הפועלים לא רצו להיות במקום שיועד להם - כספקים של עבודות יד אותנטיות".
ד"ר גילעת גם מבקרת את מבנה העבודה של משכית ככזה המשמר את מקומם של החלשים: "משכית הסדיר מבנה של תעשיות בית. כל מי שעבד בישובים המבוזרים לא התעמת עם המרכז. עם זאת, צורפים בודדים שכן עבדו במרכז והיו במגע עם המעצבים המערביים, כמו משה בן-דוד, הצליחו לבנות לעצמם קול עצמאי, ועם מכירת משכית בשנות ה-70 בנו רפרטואר משלהם. לעומת זאת, הרבה צורפים אחרים מהפריפריה נותרו בודדים, עסקו בתיקונים, לא פיתחו שיטות עבודה ולא פרצו בתוך השוק".
התכשיט התימני שעומד במרכז מחקרה של גילעת, יזכה לנראות גדולה גם בתערוכה המסקרנת "דיוקן תימני" (אוצר: גיא רז) שתיפתח בחמישי הקרוב (5.1) במוזיאון ארץ ישראל. גילעת אינה חוקרת אופנה, אולם מחקריה בתחום האמנות והתרבות, ובראשם ספרה החשוב "צורפות בכור היתוך - אומנויות יהודי תימן והתהוותה של התרבות החזותית הלאומית בישראל, 1882-1967" (הוצאת מכון בן גוריון), שראה אור ב-2009, שופכים אור חדש על הבסיס עליו נשענת האופנה הישראלית, ובעיקר השיח העיצובי והתקשורת. בהתחשב בדלות הטקסטים האקדמיים על אופנה בישראל, מחקרה של גילעת המתמקד בתכשיט וברקמה התימנית, מעניק זווית ראייה מעניינת על יחסי הכוחות בחברה הישראלית בשנותיה הראשונות, ובניסיון הנואש של תושבי המקום לגבש סגנון ישראלי יש מאין.
קחו לדוגמה את הקולקציות שהוצגו בשבוע האופנה TLV של מעצב האופנה ששון קדם והמותגים אישתר של תמר פרימק ו-pas pour toi של השחקנית-מעצבת דורית בר אור - שלוש הקולקציות שזכו לחשיפה הרחבה ביותר בעיתונות הזרה. הסיבה פשוטה: שלושתן מתכתבות עם אותו סגנון ישראלי-מדברי שנחקק בזיכרון הקולקטיבי שלנו ומייצג את האופנה הישראלית בתקופות הזוהר שלה. גילעת מאמינה שהחשיפה לה זכו שלושת המעצבים הללו אינה מקרית, אלא מהווה המשך ישיר של הנרטיב שאנחנו מספרים לעצמנו: הליכה למדבר, כיבוש השממה ושעטנז של אלמנטים מקומיים.
מחוץ למסלולי התצוגות, הסגנון הישראלי אקלקטי יותר. "הלבוש שאני רואה הוא בעיקר מעורב", היא אומרת. "אני רואה את זה הרבה אצל סטודנטיות צעירות במכללה - אתה לא יודע אם הן מסורתיות או לא, ולמרות שהן מגיעות מקצוות שונים, יש חיבורים מעניינים. אין פריט דומיננטי, אלא שילובים רבים". לדבריה, המחאה החברתית ששטפה הקיץ את מדינת ישראל, באה לידי ביטוי גם בלבוש נטול היררכיה: "כפי שהמחאה היתה לא היררכית, כך זה השתקף בבגדים עצמם", אומרת ד"ר גילעת.
יצא לי לקרוא טקסטים שאמרו שהמחאה שיקפה את ה"אנטי-אופנה". יש דבר כזה?
"אי אפשר לומר שהיה אנטי-אופנה. המילה אופנה באה מהמילה אופן. כלומר, תמיד יש אופן וסיסטמה של לבוש. אתה יכול להתנגד לסיסטמה הזאת, ואתה יכול להיות חלק ממנה. באוניברסיטת חיפה מוצגת עכשיו תערוכת תצלומים של סצנות מתוך המאהלים בחיפה, ושם אתה רואה מה קרה במאהל של הדר, את המשפחות של ואדי ניסנס ואת הביגוד של האנשים בכרמל. כולם, ללא יוצא מן הכלל, לבושים בבגדי יומיום לא פורמליים. אחד הדברים שמשדר היררכיות זה לבוש פורמלי, כמו בגד של מנהל, או של משפטן. מכיוון שהמחאה הונהגה על ידי צעירים, יכולת לראות שגם המבוגרים אימצו במידת מה את רוח הג'ינס והטי שירט. אז כן, המחאה החברתית בהחלט הצליחה לייצר נרטיב משלה, שאיחד את כל המאהלים".
כנס "טקסט וטקסטיל - אופנה כזהות תרבותית", יום שלישי (3.1) ב-20:00, מוזיאון בית העיר, רחוב ביאליק 27, תלאביב. מחיר כניסה: 30 שקל.
