הדפסה
לכתבה באתר
שבועיים ניסיתי להכין פוסט שיסכם את 2011. עברתי על מהלכי מיתוג שנעשו כאן, על הקמפיינים והפרסומות למותגי ארצנו, על מיטב הפוסטרים שנתלו ברחובות ערינו. הלכתי וצילמתי אריזות חדשות על מדפי הסופרמרקט שמחיריהן עלו, ירדו ושוב עלו. ניסיתי לפשפש בזיכרוני כדי להיזכר אם היה אירוע יותר משמעותי בעולם העיצוב מלכתו בטרם עת של סטיב ג'ובס (שבמותו גם ציווה את הסיקור הנרחב ביותר של מות אדם שידעה האנושות). אבל 2011 לעד תיזכר כאחת השנים הפוליטיות והחברתיות ביותר שידעה ישראל, והיא שנת המחאה החזותית. המעצב הצבר הרים את ראשו.
המחאה החברתית, גלעד שליט, משה קצב, ליברמן, גרעין, איראן, מצרים, קדאפי, אסד, תג מחיר, פרסום חוצות בירושלים, הדרת נשים, ילדי העובדים הזרים, אלי ישי, הלם השריפה בכרמל (שהייתה בדצמבר 2010), טייקונים, קוטג', אוהלים, שרי, נוני, דנקנר, שרה, ביבי, ציפי, ברק ושוב ביבי - אוח! איזו שנה נפלאה היתה למעצבים הגרפיים בארץ (כן, קצת פחות לשאר האזרחים).
בתחילת השבוע שוחחתי עם העיתונאי יובל סער, לקראת האירוע השני בסדרת המפגשים "פורטפוליו בבית העיר תל אביב" שהוא מנחה בשבוע הבא. כל מפגש בסדרה בודק את יחסי הגומלין של תחום עיצוב מסוים עם טכנולוגיה, תרבות שפה ומקום. הפעם, הנושא הוא הקשר בין עיצוב לפוליטיקה. השיחה עם סער גרמה לי להרהר על מספרם הדל של המעצבים הישראלים שלוקחים חלק פעיל במציאות היומיומית הישראלית. אז נברתי בזיכרוני ובדפי הרשת, וריכזתי כאן מקבץ (לא מייצג) של כמה כישרונות אקטיביסטיים, שעבדו השנה שעות נוספות:
מתבקש, ואפילו קצת בנאלי, להתחיל את הרשימה המכובדת עם דוד טרטקובר. מי שנחשב לגדול מעצבי המחאה בארץ הוציא לפני שלושה חודשים ספר עב-כרס, שמהווה מחווה לפועלו. הספר מציג קפסולות זמן שמספרות את סיפורה של המדינה דרך עיניו של טרטה, שהפך בעצמו לסוג של מותג פרובוקטיבי. הנה תזכורות מהעבר שלו:
טרטה, כמו רוב המעצבים הפוליטיים, עוסק בקשר שבין הדימוי, הטקסט שמלווה אותו, והסינרגיה שנוצרת בין השניים. שנים שהוא נתפס כאחרון המוהיקנים, שעומד על משמר תקשורת ההמונים החזותית, על תפקידו של המעצב הישראלי בנקודות הזמן הקריטיות ועל השמאל הנעלם. אבל טרטקובר לא לבד. בשנים האחרונות אנחנו עדים לכל מיני "טרטקוברים" חדשים, שפיענחו את השפה החזותית שלו ויישמו אותה באופן שכמעט לא מאפשר לזהות מי זה מי.
יוסי למל, שכבר הוזכר כאן בבלוג מספר פעמים, הוא אחד מטובי המעצבים הגרפיים בארץ ואחד הנציגים הבולטים שלנו בעולם. למל, כמו טרטה, בעל קילומטרז' לא קטן בעבודות עיצוב שזיכו אותו בפרסים ובתערוכות רבות במדינות שונות. גם הוא מצליח לזקק באופן פשוט ומדויק את מסריו, ולהוות מד דופק פוליטי-חברתי-ישראלי. אני תוהה על הפרובוקטיביות של השניים, על הדמיון והשוני בין שני מעצבים ישראלים גדולים, האופן שבו בחירת הדימוי צריכה להיות כה מדויקת ונקודת הזמן צריכה להיות כה קריטית.
בשלב הזה הצלחתי לעצבן את כל קוראיי הימניים, אם הם בכלל הגיעו לפסקה הזו. לא סתם יש תחושה שסצינת העיצוב המקומית "שמאלנית", כי כשהימין נמצא בשלטון, אין קל וכיף יותר מלהתנגח במלוא הכוח והצבע במי שעומד בראשו. להב הלוי, למשל, הוא מעצב ופעיל פוליטי לא קטן. הלוי אחראי על כמה מהכרזות המעניינות שנראו כאן בשנים האחרונות, והוא בלט במחאה הפוליטית-חברתית שהתרחשה כאן בקיץ האחרון. גם במאבק נגד גירושם של ילדי העובדים הזרים הוא לוקח תפקיד פעיל.
נדב ברקן הוא מעצב שמחליף את הצילום באיור. איוריו האייקוניים מצליחים להמחיש באופן כמעט לירי את המסרים החזקים שאותם הוא בוחר להעביר. בימים אלה הוא חי ופועל בלונדון הרחוקה, ונראה שהייאוש שם לא באמת נעשה יותר נוח:
בין שלל המעצבים הזכרים, ישנה גם מעצבת מכובדת. נא להכיר: רותי קנטור, בעלת סטודיו למיתוג ועיצוב בתל אביב, מרצה בבצלאל. קנטור, פעילה פוליטית לא קטנה, חיה ונושמת את האג'נדות הפוליטיות שלה (לא תמצאו אותה ללא סיכת דש נגד הכיבוש). השנה היא תעביר קורס שייקרא "המדינה זו אני", שבו הסטודנטים יקחו חלק פעיל במשך חודש בעמותות חברתיות. "הסטודנטים יעברו תהליך של מחויבות", היא אומרת. "הם יבינו שמעצב לא רק אורז דברים יפים ומסחריים". היא עצמה, שמתמחה בעבודות מיתוג ובבניית תדמיות לחברות מסחריות, איננה מוותרת גם על מיתוגים אידיאולוגיים.
את יורם רובינגר גיליתי לפני כמה שנים כמעצב מותגים, אבל בעיקר כמאייר מוכשר וחד. בטורו של אמיר בן דוד בטיים אאוט, שנגמר ממש השבוע, יכולתם למצוא בכל שבוע איור חדש מבית מדרשו. לא קורה הרבה שמעצב מצליח לייצר לעצמו שפה חזותית שתהפוך לסימן הזיהוי הייחודי שלו, כשכבר נדמה שהכל נעשה ונאמר.
דלות החומר בעיצוביו, גזירי וקרעי הנייר שנראים כמעט מקריים, משיכות המכחול הגסות המהירות, והצבע הצהוב הדומיננטי, מדמים בעיניי את הישראליות במלוא "הדרה". זהו פרצופנו, זו המציאות שבה הכל מהיר וארעי, זה הדי.אנ.איי של השיח הישראלי עם הפשטות והברוטליות שבו, וזה העולם הייחודי שרובינגר בונה.
בשנים האחרונות, כשאני מסתובב בין תערוכות הבוגרים, אני שואל את עצמי כמה עבודות פוליטיות או חברתיות ייצא לי לראות. מה תפקידנו כמעצבים שנולדו כאן, על הספוט הכי דפוק, פרוע ודומיננטי על כדור הארץ? האם יש לנו אחריות על מה שקורה? האם יש, או צריך להיות, הבדל בינינו לבין שאר מעצבי העולם? (גם שאלתי את מעצב העל סטפן סגמאייסטר על דעתו בעניין, לפני שבועיים).
ואז מיד אני נזכר בפרויקט הגמר של המעצבת רוני לוית. אחד מזיכרונות ילדותי הוא האטלס הישראלי עם הכריכה הכחולה, שהייתי צריך לסחוב לבית הספר היסודי. רוני לקחה אותו ועיצבה אותו מחדש.
לוית לקחה פרמטרים חדשים, פילטרים עדכניים שמציגים את ישראל של 2005. האטלס האינפוגרפי מציג תמונת מצב לא נעימה של הקיום בארץ. החל בסוגי האזרחים, ועד לבוש ומאכלים מקומיים. ההומור והציניות שרוני מתבלת בהם את האטלס מחזקים את המסר והופכים אותו למוצר רלוונטי גם היום. כזה, למשל, לא נוכל לראות בבתי ספר לעיצוב בקופנהגן או בריו. האטלס, אגב, תורגם לגרמנית ואנגלית ונמכר ברחבי העולם. שאפו.
מעצבת ומאיירת מוכשרת נוספת, ומרצה לעיצוב טיפוגרפי, היא מיכל וקסלר. היא מצליחה להביא משהו קצת אחר בין בליל המודעות הגסות.
אחרונים חביבים הם סטודיו שועל. מושון זר אביב וגיא שגיא, שעומדים מאחורי אחד מבתי העיצוב הכי מעניינים בנוף המקומי.
אחד הפרוייקטים המעניינים שלהם היה You Are Not Here,
שבו הם המציאו חברת תיירות פיקטיבית ועיצבו מפה דו צדדית שמאפשרת לשוטט ברחובות עזה בתוך תל אביב (קיימת גם גרסת ניו יורק - בגדאד). בכל פעם שמגיעים לנקודה מסיומת במפה, ניתן להתקשר למספר טלפון ולקבל הסבר על הנעשה בצידה השני של העיר התאומה. חווית השוטטות שהשועלים יצרו היא ללא ספק חדשנית בתפיסתה, אבל האמירה שמאחוריה מעוררת הרבה מחשבה.
עיצוב: סטודיו שועל / You Are Not Here
עוד עבודות עיצוב, מיתוג, איור ופרוייקטים אקטיביסטיים אחרים ניתן למצוא באתר של הסטודיו.
במציאות הישראלית, להיות מעצב גרפי זה קצת כמו להיות שדרן חדשות. יש המון מה להגיד, לפעמים זה לא נעים אבל זו כמעט חובה. חלק מהמקצוע. אני לא מאמין שאפשר להישאר אדישים. אם מגזין "טיים" האמריקאי הכריז שאיש השנה שלו הוא האדם המוחה, אז בעיניי 2011 היא שנתם של מעצבי המחאה. הרחוב הפך ללוח מודעות ענק, ותחת כל עץ וכיכר יכולתם למצוא איזו כרזה או סלוגן מקומיים. אני באמת שלא זוכר שנה עם כזה עושר ויזואלי ועוצמה.
במפגש בבית העיר (רח' ביאליק 27 בתל אביב) ידברו על ההשפעה החברתית של הכרזה והפוסטר הפוליטיים. על תפקידם של הדימויים החזותיים הישראלים בשיח המקומי, האם תפקיד המעצבים להיות עדים מהצד או משפיעים של ממש. בין הדוברים: דוד טקטקובר, גליה גור זאב (אוצרת תערוכת צילומי העיתונות "עדות מקומית", שמוצגת במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב), ואבי משולם, שהיה העורך הראשי של "מעריב". יהיה מרתק.
שנה טובה.