הדפסה
לכתבה באתר
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"הסגנון שלי משדר – תסתכלו עליי, אל תסתכלו עליי, לא אכפת לי מה אתם חושבים", אמרה פטי סמית בראיון לניו יורק טיימס
ב-2010, וניסחה בדיוק את הלך הרוח שהפך אותה לאייקון אופנה חד פעמי. מחר (30 בדצמבר) היא חוגגת את יום הולדתה ה-65, וסגנון הלבוש שמלווה אותה לאורך הקריירה שלה עדיין משמש השראה לחובבי אופנה ברחבי העולם.
הרבה לפני שכוכבי פופ שכרו סטייליסטים שייבחרו את בגדיהם לשטיח האדום, היתה פטי סמית – זמרת, סופרת, צלמת ו"הסנדקית של הפאנק", כפי שהיא מכונה לעתים. לאחר חוויה טראומטית של הריון לא מתוכנן ותינוק שנמסר לאימוץ כשהיתה בתחילת שנות ה-20 שלה, עברה סמית לניו יורק – העיר שבה חלומות אמורים להתגשם. היא עבדה בחנויות ספרים, והתפרנסה גם ממכירת ציוריה, הקראת שירה ומופעי מוזיקה במועדון המיתולוגי CBGB וכתיבה על מוזיקה במגזין קרים. אלה היו שנות ה-70 המוקדמות, והצמא של סמית לרוקנרול ולאופנה החל להתגבש לסגנון אישי וייחודי.
בשנת 1975 יצא אלבומה הראשון של סמית, Horses, אשר נחשב לאחד מאלבומי הבכורה הטובים אי פעם ולקלאסיקת רוקנרול. אך גם למי שלא מכיר את המוזיקה שבו, זכורה עטיפת האלבום, המציגה את סמית בצילום של רוברט מייפלת'ורפ. בתמונה היא שעונה על קיר לבן, לבושה במכנסי סקיני שחורים, חולצה גברית לבנה וז'קט שחור מחויט התלוי ברישול על כתפה, שיערה הלא מסורק גזור באורך לא אחיד וכולה אומרת חוצפה נערית. המראה של סמית בתמונה הפך לסמל הלוק האנדרוגיני, ששב בכל פעם מחדש לאופנה, והיא עצמה הפכה לאייקון של סטייל.
היחסים של סמית עם מייפלת'ורפ ההומוסקסואל, שכללו אפילו רומן מתוקשר, רק הוסיפו מסתורין לדמותה. "מעולם לא צפיתי שנער הרועים הצנוע הזה יהפוך לאייקון", אמרה עליו בראיון לניו יורק מגזין, "אבל מי האמין שנערת הולדן קולפילד תהפוך למנהיגת להקת רוק". מעניין מה היא חושבת על כך שהמראה שלה שימש מאז השראה למעצבים כמו אן דמולמיסטר, יוז'י יממוטו וכריסטוף דקרנין לבית האופנה בלמן, ולאינספור הפקות אופנה.
אבולוציית המראה של סמית משקפת היטב את נרטיב חייה. בשנות ה-70 הפרועות היא לבשה בעיקר מכנסיים צמודים, חולצות טי מודפסות או חולצות פסים, ז'קטים נעריים ומגפי בוקרים. ככל שהתבגרה הפכו בגדיה למחויטים יותר, אך שמרו על אפיל מרדני ומטשטש גבולות מגדריים. חליפות אוברסייז, מעילים ארוכים, עניבות צרות וכובעי לבד רחבים נשארו הבסיס של מלתחתה. למרות הרישול הבולט, סמית תמיד ידעה בדיוק איך היא רוצה להיראות. "אפילו כילדה ידעתי מה אני לא רוצה", סיפרה בראיון לניו יורק טיימס. "לא רציתי שפתון אדום, וכשאמא שלי אמרה 'את צריכה לגלח את הרגליים', הייתי שואלת, למה? לא הבנתי למה צריך להציג תמונה שונה של עצמנו לעולם החיצוני".
אולי זה מפתיע בהתחשב בדימוי הרוקנרולי שלה, אך סמית אוהבת אופנה ושואבת השראה סגנונית מכוכבי עבר הוליוודיים. את החולצות הלבנות היא קושרת על המותן כמחווה לאווה גרדנר ועניבותיה הצרות נבחרות בהשראת פרנק סינטרה. "אנשים לא יודעים את זה עליי, אבל אני מתה על שמלות נשף", אמרה לניו יורק טיימס. "אני אוהבת את הגזרה שלהן, את המבנה הארכיטקטוני שלהן ואת המחשבה על הידיים של המוני התופרות שעבדו עליהן".
בשנות ה-80, לאחר שנישאה לפרד סמית מלהקת MC5 והפכה לאם לשניים, פרשה סמית לחיים פרטיים בפרברים. רק לאחר מותו של בעלה חזרה לבמה ולניו יורק, בשנת 1996, ואף פרסמה ספר אוטוביוגרפי והצטלמה לסרט הדוקומנטרי Dream of Life על חייה. כעת היא מקבלת את ההתבגרות באותו אופן קליל שליווה אותה לאורך כל הקריירה שלה, ולא מנסה לשמר את נעוריה על ידי התערבות כירורגית וניתוחים פלסטיים מאסיביים. מאייקון של נעורים בועטים היא הפכה לסמל בוגר של אישה עם סטייל, שעדיין לא מרגישה שהיא צריכה להתאמץ לייצר לעולם דימוי מלוקק.
