קטי קמחי

אומרים שלקראת גיל 40 נשים מתעוררות. מבחינה אישית, מבחינה מקצועית, מבחינה מינית. ואולי לא אומרים ואני שומעת רק את מה שבא לי לשמוע. כי אני ערה, וגם היצר שלי. אומרים שיצר האדם רע מנעוריו, אבל מה עם יצר האישה? גם הוא לא מומלץ?
ע', חבר שבן זוגי הכיר באחד הסיבובים במזרח, היה הגבר החרמן ביותר שהכרתי. מעולם לא נמשכתי אליו אבל חיכיתי שיבוא לבקר. הוא ידע למצוא אותי שוטפת כלים, לבושה בטרנינג שמדיף ריח של פליטות, לחבק אותי מאחור וללחוש לי לתוך הצוואר: "מה שלום האישה היפה ביותר שאני מכיר?".
באותם רגעים נאלצתי להישען על השיש כי הברכיים היו מתפוקקות לי מחולשה. וזהו.
ע' מעולם לא ניסה לעשות יותר מזה. הוא רק היה מחבר את פלאג הפלרטוט שלו ישירות אל נקודת הג'י הרגשית שלי והולך. הוא ידע לנשוף על רמץ התשוקה שהבהב בי  גם בתקופות היבשות ביותר – וממשיך הלאה. ולא רק לי – לכל אישה ולכל זוג שפגש.
הוא היה עובר, מווברט את האנרגיות שלו וממשיך ללכת.
היינו מדברים עליו מאחורי הגב. על השובע הבלתי נלאה שלו לנשים. היינו צוחקים עליו בפניו, על היצר האינסופי שלו, אבל בלב הודיתי לו על האנרגיה שידע להפיץ בעולם.

(צילום: שאטרסטוק?)

היצר כפרומו לבגידה

ע' כבר מזמן לא בא לבקר אבל מדי פעם אני חושבת עליו. על המקום של היצר בחיי והצורך לווברט אותו מול אנשים נוספים.
כי עם כל האהבה שרק גדלה ביני ובין אהובי, והזוגיות שלנו שרק (טפו-טפו) הולכת ומשתבחת עם השנים, אני מוצאת שאני גם אוהבת לפלרטט עם העולם. ואני יודעת שאני משחקת באש.
איבדתי ככה חברה טובה שטענה שהתחלתי עם בעלה.
בחברה שלנו, עם כל הפתיחות, סקס הוא נושא רגיש ואנרגיה יצרית - גם אם היא חפה מתסריטים מציאותיים - מאיימת. שאלות שעניינן יצר, הורות, שחיקה, אהבה, חברות ושאר עשרות ההיבטים שמכיל קשר אמיתי אינן רלוונטיות ברגע שמתנופף דגל הבגידה. והיצר הוא הפרומו ברוב הפעמים.
יצר שלא "מנווט נכון" הופך ל"בגידה" ושניהם, כמו צמד חמד מהאגדות, הם האויבים הנוראיים ביותר של החברה, של הזוגיות הממוסדת, של הקונפורמיזם.
ואל תראו אותי ככה. מהצד גם החיים שלי נראים כמו גלוית פרסומת לחיים הבורגניים. אבל במקביל אני לא יכולה להפסיק לנהל דיאלוג עם המקום הזה. עם התחושה שלתשוקה אמור להיות יותר מקום במציאות שלנו, בין אם מדובר בתשוקה למין, ליצירה, למגע או לחופש.
הניסיון לימד אותי שמודעות למקום הזה מאפשרת שחרור של כל כך הרבה מידע על עצמי. על התשוקות, על הצרכים שלי ועל הבנה מה מניע אותי קדימה ששווה להישאר.
נכון, לפעמים זה מתיש, לפעמים זה מאיים, לפעמים זה עמוק, תובעני ואינסופי, אבל כמו עם כל חלק אחר בתוכנו, אני מאמינה שהתקשורת שלי עם היצר תיקח אותי רחוק (בתקווה שיישארו לי חברים עד אז).